פתגם אפריקאי עממי אומר כך:
״עד שהאריה ילמד איך לכתוב,
כל הסיפורים יהללו את הצייד״.
בעיניי, אין בינינו ציידים, כבשים ואריות.
כולנו אריות במהותנו,
רק שלפעמים אנחנו שוכחים שאנו כאלה.
ומיהו הצייד?
הוא זה שאוחז ברובה האגו,
רובה התקשורת,
רובה הסמכות,
רובה האכיפה,
רובה החוקים,
רובה הממון,
רובה הפחד.
הוא רוצה עוד הישג לתלות על חגורת האגו,
הוא חושש להודות שכשל,
הוא חושש לגלות שאין בו צורך,
הוא חושש לגלות את מניעיו האמיתיים,
הוא חושש לגלות שלא רק שאינו עוזר,
אלא שעושה נזקים רבים וקשים.
יותר משהוא חושש לגלות זאת,
הוא חושש ששאר האריות יגלו זאת,
שכן, ברגע שיגלו זאת,
יסתיים המשחק של הנפרדות, הפחד והשליטה.
כי הצייד אינו רע, אינו רשע.
הוא פשוט שכח שגם הוא אריה.
והאריה?
הוא רק צריך לפקוח עיניים ולהסכים לראות את המציאות כמו שהיא,
באהבה,
ללא פחד,
ללא בושה
ולזכור,
שהאמת תמיד פשוטה
והשקרים תמיד מסובכים.
כולנו אריות
וכולנו נועדנו לחיות בחופש
בשבט אחד
של אהבה אחת.