זו לא הנפילה שמפחידה כי אם הנחיתה.
זו לא הנפילה שכואבת כי אם הנחיתה.
אם לא תהיה נחיתה פשוט נרחף מאושרים כמו ציפור.
הפתגם המפורסם אומר: הציפור לא מפחדת שהענף עליו היא יושבת יישבר כי הבטחון שלה הוא לא בענף, אלא בכנפיה.
האם אנו יכולים ליפול בלי לפגוש את הקרקע?
ברובד הפיזי הגשמי כנראה שעדיין לא.
אך מה עם הרובד הנפשי?
מה לדעתכם יקרה אם נרגיש נפילה נפשית כלשהי ונקבל את זה לגמרי, ללא אחוז אחד של התנגדות?
לא נקבל את זה כי זה נעים, או נכון, או צודק. נקבל את זה מהסיבה הפשוטה שזה מה שקורה עכשיו.
מה לדעתכם יקרה?
מנסיון של אלפי שעות בפגישות עם אנשים מגיל 8 עד 80 זה מה שקורה:
הסבל הופך לכאב והכאב הופך לשלווה, אהבה ולשקט פנימי.
אם זו לא החוויה שהיתה לכם, כנראה שאתם עדיין קצת בהתנגדות למה שקורה.
וזה בסדר. הכל בסדר.
רק שימו לב להתנגדות הזו.
וגם אותה תקבלו.
וכך הלאה.
עד שההתנגדות של ההתנגדות של ההתנגדות תהפוך לקבלה.
מעולם לא פגשתי מישהו שמקבל את כל מה שקורה בחייו וסובל ממשהו.
מעולם גם לא פגשתי מישהו שסובל ממשהו, אפילו הכי קטן, ומקבל את כל מה שקורה בחייו.
אין דבר כזה.
אם יש סבל סימן שיש התנגדות.
כדי שלא יהיה סבל צריכה להיות קבלה מלאה.
אפשר ללמוד איך עושים את זה.
זה פשוט מאד ודורש מעט תרגול, רק בגלל שהתרגלנו להתנגד במקום לקבל.
זו לא הנפילה שמפחידה וכואבת,
זו הנחיתה, ואם נקבל את הנפילה באופן שלם ומלא, הנפילה תהפוך לריחוף נעים שלא מסתיים לעולם.