ארץ חדשה

אחרי שהשתלט עלינו אי שם בילדות, המיינד שלנו תמיד דואג לעתיד.
ב 99% מהזמן הוא נוהג להתעלם מהרגע הזה.
למעשה, הרגע הזה, ההווה, כל הזמן מפריע לו ועומד בדרכו אל השגת היעד.

הנה כמה דוגמאות פשוטות:
1. נגיד שאנחנו נוסעים למכולת לקנות כמה דברים. הדרך לשם לא מעניינת אותנו. היא עומדת בדרכנו בין המצב בו הבנו שחסרים לנו כמה דברים שאנו רוצים לקנות ועד שנקנה אותם.
ואז אנחנו במכולת. קונים. זה גם לא מעניין אותנו מאד. אנחנו מחכים כבר לחזור הביתה עם הדברים.
אפשר להחליף את הדוגמה הזו עם זה שאנחנו הולכים לחנות בגדים לקנות בגד יפה לאירוע שיש לנו הערב.
לא הנסיעה לחנות מעניינת אותנו ואפילו לא העיסוק בחנות עצמה, כי אם הציפיה הזו ללבוש כבר את הבגד היפה בערב.

2. כשאנחנו נוסעים לעבודה, לים, אפילו כשאנחנו נוסעים לנופש, הדרך לא מעניינת אותנו יותר מדי, לרוב היא אפילו מאד משעממת. היא עומדת בדרכנו בין מצב א' למצב ב'.

3. ונגיד שאנחנו לא מרגישים כל כך טוב והולכים לטיפול כלשהו. בדקנו ווידאנו כמה שאנחנו יכולים שזה כנראה יעזור לנו. בטיפול נעשה הכי טוב שלנו להתמסר ולשים לב למה שקורה, אך ברובד עמוק ולא מודע, זה לא באמת מעניין אותנו.
מה שמעניין אותנו זה להרגיש כבר יותר טוב.
מתי? עוד מעט. בעתיד הקרוב.
הטיפול הוא רק האמצעי לכך.
כמו ללכת למכולת.
זה לא באמת מה שמעניין אותנו.

לרוב, אנחנו אוכלים כדי להיות שבעים, שותים כדי לא להיות צמאים, מתקלחים כדי להיות נקיים, מקיימים יחסי מין כדי להגיע לסיפוק ועושים עוד ועוד פעולות שונות כדי להשיג תוצאה כלשהי ופחות שמים לב לפעולות הללו בזמן שהן קורות.

וכך יוצא, שכמו כל פעולה אחרת, כמו כל מסע אחר, גם במסע אל השקט הפנימי אנחנו יותר מחכים כבר להגיע ליעד ופחות שמים לב ונהנים מהמסע עכשיו.
כולנו רוצים חיים מהנים ומעניינים, אבל וזה אבל גדול, ענק, אם החיים תמיד קורים עכשיו, והעכשיו הזה רוב הזמן לא מעניין אותנו, האין זה אומר שהחיים לא מעניינים אותנו?

האין זה אומר שהחיים שלנו לא מעניינים אותנו?

אם אנחנו תמיד מחכים לעתיד טוב יותר, האין זה ברור שמה שלא יקרה, העתיד הזה של המנוחה והנחלה אף פעם לא יגיע כי תמיד תהיה ציפיה לעתיד טוב יותר מעבר לפינה?

אני מדבר על כך עם האנשים שאני מלווה שאני יודע שהפגישות איתי מאד מעניינות ועוצמתיות עבורם, אבל אני מסביר, שאם הדרך אליי לא מעניינת כי מחכים כבר למה שיהיה בפגישה, ואם הפגישה, מעניינת ככל שתהיה, פחות מעניינת מהתוצאה שכל כך מחכים לה, אנו נמצאים למעשה בדפוס של ציפיה לעתיד טוב ונעים יותר.
כל הזמן.

ואתם חושבים שזה מסתיים כשמרגישים פתאום ממש טוב ושקט עמוק?
אז זהו שלא ממש.
מדוע?
משום שגם אם חווים רגעים קסומים של שקט עמוק, כשהמיינד עדיין לא אולף בחזרה, הוא יתעורר שוב ומיד יגרום לנו לחשוב על העתיד ולהגיד משפטים כמו: "וואו, זה מדהים, איך עושים שזה יישאר ככה? איך לא מאבדים את זה כשיוצאים מכאן?"

זהו כוחו של ההרגל של המיינד, לחשוב בעיקר על מה שהיה ומה שיהיה ולהתעלם מהרגע הזה בו החיים קורים.
כמו שכתבתי פעם: ״אם אתה לא יכול להיות כאן, גם לא תוכל להיות שם״.

לחשוב על העבר והעתיד זו יכולת מופלאה שיש לנו וטוב שיש אותה, אבל כשזה קורה באופן לא מודע, באופן לא רצוני ובאחוזים ניכרים מהחיים שלנו, זה יוצר בעיות (ומחלות) רבות.

במסע אל השקט הפנימי לומדים שהמסע הוא תמיד עכשיו, ושהסוד הגדול למציאת שקט פנימי, בריאות ואושר פשוטים, הוא בקבלה של העכשיו הזה.
לומדים שאפשר לצאת לחופש הפנימי, שאפשר להגיע לארץ חדשה, בכל רגע בו שמים לב לרגע הזה ונותנים לו להיות כפי שהוא.

במסע אל השקט הפנימי לאט לאט מבינים שהזרעים של השקט הפנימי נמצאים בכל רגע של המסע עצמו ולא בציפיה לשקט עתידי.

למעשה,
זו הציפיה עצמה לעתיד כלשהו שגונבת לנו את השקט הפנימי עכשיו.

אז אולי, כמו שכתב פעם שלמה ארצי הגאון: "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה".
.
.
~ בתמונה מ 2015: אני, כמה שבועות אחרי שנכנסתי לראשונה בשערי הארץ החדשה שלי.

לפרטים על תהליך המסע אל השקט הפנימי איתי, צרו קשר בפרטי.

כדאי לוותר על הפחד,
לוותר על השליטה
ולבחור בחיים.