זה הולך ככה:
אף פעם לא חשבנו, הרגשנו או חווינו משהו מחוץ לנו.
כל מה שאי פעם חווינו היה תמיד בתוכנו.
עכשיו, נגיד שאנחנו רוצים זוגיות נעימה ופשוטה, כזאת ללא הרבה דרמות וסיבוכים.
נגיד שאנחנו רוצים בכלל מערכות יחסים כאלה, לא רק של זוגיות.
אם כל מה שאנחנו חווים אנחנו חווים בתוכנו, אז כדי שנחווה מערכת יחסים נעימה ופשוטה עם מישהו אחר, אנחנו חייבים לחוות זאת כך קודם עם עצמנו.
שהרי גם את כל מערכות היחסים שלנו אנחנו חווים בתוכנו, אז הבתוכנו הזה, זה מקום נעים או מלא בבלגן? מקום שקט או רועש? מקום מקבל או שופט ומלא ביקורת?
המסר שלי הוא פשוט:
מערכות היחסים שלנו בחוץ הן שיקוף של מערכת היחסים הפנימית שלנו עם עצמנו.
אם אין לנו שקט נעים בתוכנו ויש אצלנו לא מעט רעש ודרמות,
אם אנחנו לא מצליחים לסדר את הבית שלנו, נחפש מערכת יחסים עם מישהו ונתלה בה את סידור הבית שלנו.
אבל כמו בבית הפיזי, אם אתה בלגניסט והגיעו אליך אפילו שירותי ניקוי וסדר אלופים, יומיים אח"כ שוב הבית יהיה בבלגן וכך התלות שלך בשירותים החיצוניים תלך ותגבר כל הזמן, עד לנקודת פיצוץ.
זה לא חייב להיעשות בטור אפשר במקביל.
לא חייבים קודם להיות בודהה ואז להיכנס למערכת יחסים, בדיוק כפי שאפשר ללמוד להיות יותר מסודרים תוך כדי שאנו נעזרים בשירותי ניקיון לבית.
העניין זה רק המודעות לכך.
אם תהיה מודעות, לא נאשים את הצד השני שהוא לא מספק את הסחורה.
נבין שיש פה תהליך, אולי אינסופי, שאנחנו מתקדמים בו במודע, לאט לאט, יחד, תוך לקיחת אחריות כל אחד על הבלגן שלו, כל אחד על הטריגרים והשיעורים שלו.
המודעות הזו משנה את כל התמונה.
עצם המודעות לכך יכולה לחולל שינוי פנימי אישי עמוק.
המורה הרוחני אקהרט טול אומר שהמודעות היא הדרך להתעוררות.
ואכן, ללא מודעות לא תהיה התקדמות, לפחות לא עקבית ומכוונת.
היא תקרה במקריות כמו ששעון עומד מדייק פעמיים ביום גם בלי סוללה.
זה מה שאנחנו רוצים?
להשאיר את הדבר החשוב הזה למקריות? למזל?
לא נראה לי.
אז כדאי להיות מודע לכך, שכל מה שאני חווה אני חווה בתוכי והאחריות על כך שבתוכי יהיה נעים היא עליי בלבד.
אף אחד לא חייב לי שום דבר ואני לא חייב לאף אחד שום דבר.
מפה אפשר להתחיל מערכת יחסים בריאה ואוהבת, תוך כדי שכל אחד מקפיד שעם עצמו תהיה לו מערכת יחסים בריאה ואוהבת.
התנועה היא תמיד מבפנים החוצה ולא להיפך.
העולם החיצוני הוא שיקוף מדוייק שלנו והוא ייראה כמו שהיינו רוצים, כשבתוכנו המצב יהיה כך.
לכן, עיקר העבודה היא פנימית והבחוץ הוא בעיקר שיקוף.
כשעומדים מול מראה, לא מתעסקים איתה יותר מדי אלא עם זה שמביט בה.
מראה היא רק שיקוף.
בואו נפנה את המבט פנימה ונעשה שם עבודה של מודעות והתעוררות.
זה בכל מקרה יותר קל ויעיל מלנסות לשנות ולשלוט בכל מה שסביבנו.
לוותר על הפחד,
לוותר על השליטה
ולבחור בחיים.