להיות כאן

כמה קשה לנו להיות כאן, עכשיו.
הנה כמה דוגמאות פשוטות לכך:

דוגמה 1 – אנחנו נוסעים לקחת את הילד מהבסיס הביתה.
הזמן הזה עד שנפגוש את הילד בש"ג, לא מעניין אותנו.
אנחנו מחכים כבר להגיע ולפגוש אותו.
זה אפילו יותר מזה – לא רק שהזמן עד שנגיע לילד לא מעניין אותנו, בחוויה (הלא מודעת שלנו) הזמן הזה ממש עומד בדרכנו כדי להגיע כבר למטרה, ליעד. זמן מבוזבז.
כשנאסוף אותו, נתרגש כמה דקות ואז נחכה כבר לחזור הביתה איתו.

דוגמה 2 – אנחנו רעבים והזמנו אוכל במסעדה או שאנחנו מכינים אוכל.
הזמן הזה עד שהאוכל יהיה מוכן לפנינו, לא מעניין אותנו. הוא מפריע לנו להתחיל לאכול.
הזמן הזה עומד בינינו לבין אכילת האוכל.
וכשנתחיל לאכול נחכה כבר להיות שבעים, נחכה לסיגריה שאחרי וכו'.

דוגמה 3 – אנחנו הולכים למטפל/מורה שיעזור לנו בבעיה פיזית או אחרת כלשהי.
הזמן הזה שאנחנו בפגישה, אפילו התהליך כולו, מעניין אותנו אולי ברמה מסויימת, אבל מבלי לשים לב, אנחנו מחכים כבר להיות אחרי, מחכים ש"זה יעבוד כבר", שנרגיש יותר טוב ושנחלים.

דוגמה 4 – אנחנו נוסעים או טסים לנופש. הזמן עד שנגיע ונתחיל את הכיף, לא מעניין אותנו, למעשה הוא עומד בדרכנו אל הכיף. מפריע.
אני יכול להמשיך עם עוד מאות ואלפי דוגמאות כאלה.

גם על מיניות.

מה שאני רוצה להגיד פה זה דבר פשוט:
החיים הרי קורים תמיד עכשיו.
אי אפשר לעשות משהו אתמול ואי אפשר לעשות משהו מחר.
כשעשינו וכשנעשה משהו, זה יהיה תמיד עכשיו.
אז אם זה המצב, זה אומר שבחלק גדול מהחיים שלנו אנחנו לא שם, איתם, עם החיים, בזמן שהם קורים.
זה אומר שחלק גדול מאד מהחיים שלנו לא מעניין אותנו כי הוא "מפריע" לנו לחוות את מה שאנו רוצים ומצפים לו.
אם חלק גדול מהחיים שלנו עצמנו, למעשה רוב החיים שלנו, לא מעניינים אותנו, מדוע שהם יעניינו מישהו אחר?
ואם אנחנו לא יכולים להיות כאן,
האם נוכל להיות שם?

בעולם המערבי התזזיתי, עם האילוף הקשוח שאנחנו עוברים פה מילדות, המחשבות שלנו רגילות להיות הרבה יותר על מה שהיה ומה שיהיה מאשר על מה שקורה עכשיו.
כמה יותר?
החוקרים יודעים להגיד לנו שאדם ממוצע חושב 50,000-70,000 מחשבות ביום.
ואני מוסיף מהנסיון שלי בהיכרות ועבודה עם הרבה מאד אנשים בכל הגילאים, שאת רוב המחשבות האלה לא אנו בוחרים (מפחיד לא? אז איך לא נפחד?), ורובן, מעל 95% מהמחשבות אצל מרבית האנשים שעברו את גילאי ה 20, הן מחשבות על העבר והעתיד.

עכשיו שלא אובן לא נכון, אין כל פסול בעיניי בלחשוב מחשבות, גם על העבר והעתיד.
זו יכולת שיש לנו וטוב שיש אותה.
אבל יכולת, נפלאה ככל שתהיה, אם היא לא בשליטתנו ואם היא יוצאת מאיזון, מתחילה לגרום לנזק, פחד וסבל (ואף אחד לא סובל לבד…).

העבודה שלי כולה היא בלשנות את זה.
העבודה שלי היא בלהראות לאנשים איך לצאת מהלופ ההרסני הזה ולחבור לחיים בזמן היחיד שהם קורים: ברגע הזה.
כשחוברים אל החיים דברים נפלאים קורים.

להיזכר וללמוד מהעבר זה נפלא.
לדמיין ולתכנן את העתיד זה נפלא.
אני רק לא בטוח שצריך לעשות את זה 95% מזמן החיים שלנו פה.
5-10% היו מספיקים נראה לי.

אתם יודעים מה, תחליטו אתם.
שכל אחד יחליט לעצמו כמה זמן הוא היה רוצה להקדיש ללמידה מהעבר ולתכנון העתיד.
אבל פה הבעיה ופה גם הפיתרון: אם נהיה כנים מאד עם עצמנו, אם נהיה טיפה מודעים, נודה שאנחנו לא המחליטים על דבר כל כך בסיסי בנו וזו בעיה רצינית.
ומפה מגיע גם הפתרון – כשנוכל להחליט על כך, כשזה יהיה יותר תלוי בנו, זה ישפיע על הכל.

כל חיינו ישתנו.

אני רואה איך מחלות נעלמות, איך מערכות יחסים הופכות לפשוטות ונעימות ואיך התנועה בחיים הופכת לזורמת וקלה יותר.
במחקר שעשיתי בעבודה עם אנשים רבים רואים בבירור את הקשר בין רמת הנוכחות ברגע הזה, לרמת השקט הפנימי שלנו לרמת האושר שלנו.
יש קשר מובהק וחד משמעי.
בשביל שנוכל להיות יותר נוכחים ברגע הזה אנחנו צריכים פחות לחשוב על העבר והעתיד.
זה משחק סכום אפס. אחד בא על חשבון השני.
זה אומר שבשביל להיות עם יותר שקט ואושר צריך פחות לחשוב על העבר והעתיד.
פשוט.
לא קל לביצוע אולי, אבל פשוט מאד.
זה אומר שהיכולת שלנו להשפיע על רמת השקט הפנימי שלנו ורמת האושר שלנו הרבה הרבה הרבה יותר גבוהה ממה שאנחנו חושבים.
זה לא חייב להיות תלוי במה שקורה או לא קורה מסביבנו.
בעיניי זה החופש וזה החופש החשוב והבסיסי ביותר שכל אדם על הכדור הזה זכאי שיהיה לו.

עד לפני 8 שנים חייתי כמו בדוגמאות שכתבתי.
אם הייתי יודע וחווה את הדברים האלה שאני מלמד, הרבה מאד סבל, כאב ומחלות היו נחסכים לי.
הרבה מאד סבל הייתי חוסך מהסביבה שלי.
כשגיליתי בעצמי את החופש הזה, לא מלימוד תיאורטי, אלא מחוויה אישית חזקה, לא יכולתי מבחינתי לחזור לעסוק במשהו אחר והחלטתי שלהעביר זאת הלאה זו התרומה הגדולה ביותר שלי.
קראתי לזה "המסע אל השקט הפנימי".
השם לא חשוב.
לא צריך להיצמד למילים או למורה או לשום דבר מלבד המהות.
מה שחשוב זו המהות של המסע הזה, וזהו מסע/תהליך מיוחד מאד, שמתאים למי שסבל מספיק ולמי שרוצה למצות את מירב הפוטנציאל מהחיים שלו פה.