פעם,
לפני 7 שנים,
כשהאושר שלי (השקט הפנימי) הפך להיות בשליטה שלי, הייתי שואל בסקרנות את כל מי שפגשתי אם הוא מאושר.
כוונתי היתה טובה.
זה היה נראה לי הדבר הכי חשוב ובסיסי ורציתי להעיר ולהאיר אנשים לעסוק במה שחשוב בחיים ולא בטפל.
להתמקד במקור ולא בסימפטומים.
גיליתי שאושר פנימי מרפא מחלות, מערכות יחסים ואת מחלת הרצינות והסבל שאנו סובלים ממנה ורציתי להפיץ את הבשורה.
כי אם אנחנו ״מצליחים״ אבל לא מאושרים אז מה זה שווה?
הפסקתי עם זה כשהבנתי שעבור מי שלא מאושר (ולא פגשתי הרבה אנשים שבאמת מאושרים ועוד פחות מכך כאלה שהאושר שלהם תלוי בהם ולא באנשים או דברים חיצוניים), זו אחת השאלות הכי אינטימיות שאפשר לשאול, שמשקפת מציאות ואמת שלא פשוט להתבונן בהן.
הבנתי שלא חייבים לשאול מישהו אם הוא מאושר ועם שקט פנימי,
אפשר פשוט להיות כך לידו ואם זה מדוייק,
וזה מה שצריך לקרות,
הוא ירגיש.