כמו שאתם אולי יודעים,
בחמש השנים האחרונות אני מלווה אנשים במסע אל השקט הפנימי,
אל האושר שאינו תלוי בדבר.
אני עושה זאת בדרך שאני פיתחתי,
והזכות הזו שנפלה בחיקי מאפשרת לי לחקור לעומק את המנגנונים שלנו.
כולנו עוברים בחיים רגעים לא פשוטים.
מאתגרים מאד.
איך נדע אם המקום הכואב או המפחיד שחווינו נרפא או שהודחק?
ומה רע בלהדחיק? לנסות לשכוח?
אני אענה דווקא על השאלה הראשונה קודם, כי התשובה תענה גם על השאלה השניה לדעתי.
יש 2 דרכים עיקריות לפיהן ניתן לדעת בקלות אם ריפאנו מקום כואב בתוכנו או שרק הדחקנו:
הדרך הראשונה היא מה שאנחנו מרגישים כשאנו חושבים או נזכרים בזה.
הרגשה של השלמה וקבלה או הרגשה של כאב, פחד, כעס.
הרגשה של השלמה וקבלה תעיד על ריפוי ורגשות לא נעימים יעידו על נסיון הדחקה.
הדרך השניה לדעת אם ריפאנו מקום כואב בתוכנו או שרק הדחקנו היא
האם אנו פוגשים חוויה דומה שוב ושוב בחיינו.
חוויות דומות לא נעימות שחוזרות על עצמן, יעידו על הדחקה שמזמנת עוד הזדמנות לריפוי שאולי הפעם לא נפספס.
הכל ביקום הוא אנרגיה
וכל מה שקורה לנו (או יותר נכון עבורנו) קורה כדי לתת לנו עוד הזדמנות להתעורר, להירפא,
להיזכר מי אנחנו ולשם מה הגענו לפה.
״את אשר יגורתי בא לי״ כתוב במקרא.
כלומר, הדבר שפגע בי, ממנו אני חושש שיקרה שוב, יבוא אליי שוב ושוב,
כי בפחד שלי ממנו אני מזמן אותו שוב אליי.
פחד אוהב לפגוש פחד.
פחד שפוגש אהבה לא נשאר פחד,
הוא משתנה.
כמה משתנה?
תלוי בעוצמת הפחד ובעוצמת האהבה שהוא פוגש.
הבהרה:
כשאני אומר אהבה איני מתכוון לאהבה למישהו או משהו אחר ואפילו לא לעצמי, אלא לחיבור עוצמתי לרגע הזה ולקבלה שלו כמו שהוא.
סאטורי, הארה, חיבור להכל.
הרגשה וידיעה שאני לא מעל ולא מתחת לאף אחד אחר.
אז אם אני נזכר במשהו לא נעים שקרה לי וזה עושה לי לא נעים, או אם זה קורה לי שוב ושוב אפילו שנים לאחר מכן,
זהו סימן שלא ריפאתי את המקום הזה בתוכי אלא הדחקתי.
נעלתי את זה טוב טוב בחדר סגור בתוכי, זרקתי את המפתח ואני מתפלל כל יום כל היום, גם באופן לא מודע,
שאף אחד לא ייכנס לחדר הזה, כי כל כניסה אליו תהיה מלווה בהמון כאב.
אבל כך זה בטבע,
כל מה שאנו מפנים אליו אנרגיה גדל ומתעצם,
בין אם במודע ובין אם באופן לא מודע,
זה לא משנה.
״ונתת בהם סימנים״.
אז הנה, אלה הסימנים שלנו.
עכשיו השאלה מה נעשה איתם?
נדחיק גם אותם ונמשיך הלאה בחיינו?
או נבין וניקח את זה למקום של ריפוי?
בעיניי החיים הם לגמרי משחק
שלא צריך לקחת יותר מדי ברצינות.
הרצינות הזו שלנו הורגת.
הורגת את כל הכיף ואותנו.
אבל אנחנו משתדלים להימנע מכאב וסבל.
וזה הגיוני בסך הכל, אך זה גורם לכך,
שכאב וסבל ירדפו אחרינו בדיוק בשל הימנעותנו מהם.
מה לעשות.
לפעמים מה שהגיוני לנו לא עובד,
ומה שעובד ״לא הגיוני״.
ובאמת רוב הדרכים של הריפוי עוברות דרך כאב זמני ואז משוחררים מזה וזה נהדר.
אבל גיליתי שלא כל ריפוי חייב להיות כואב.
גיליתי דרך נעימה.
גיליתי שבתוך השקט הפנימי,
הכל כבר בסדר,
אין משברים נפשיים לפתור,
אין על מה לסלוח,
אין על מה לכעוס,
אין על מי לכעוס,
כי בתוך השקט כולנו חלק מאותו אחד.
בתוך השקט הפנימי לא נמנעים משום דבר.
ההשתוקקות למשהו או הדחיה של משהו אחר הם כוחות זהים רק בכיוונים מנוגדים,
אך מבחינת הכח האנרגטי שלהם הם זהים לחלוטין.
השקט הפנימי הוא המרחב שמעבר להשתוקקות או הדחיה.
הוא המרחב בו יש סנכרון מושלם עם היקום.
עם החיים.
אנו מאפשרים לחיים לעבור דרכנו בזרימה, ללא התנגדות.
וכך איננו מזמנים אל חיינו עוד ועוד הזדמנויות
לפתור משהו שכבר אינו קיים בתוכנו כמשבר.
אין צורך לפתור,
משום שתהליך ההשלמה עם מה שקרה הסתיים.
אנחנו מוכנים לחיות מתוך שלווה, שקט ואהבה.
אנחנו מוותרים על הפחד,
מוותרים על השליטה
ובוחרים בחיים.