סיימתי אימון בחדר הכושר ויצאתי החוצה רעב מאד, מחכה להגיע הביתה ולאכול.
שכחתי לעשות מתיחות בסיום, אז עצרתי מחוץ למכון, הנחתי את התיק ועשיתי מספר מתיחות כשבאוזניי אוזניות המנגנות מוסיקה נעימה.
לאחר כחצי דקה שמתי לב שאדם מבוגר שישב על חומת האבן לידי ומקל הליכה לצידו, מדבר אליי.
הוצאתי אוזניה אחת כדי להפסיק את המוסיקה ואמרתי ״סליחה, דיברת איתי? לא שמעתי אותך.״
״כן אתה עם אוזניות״ השיב, ״האם תוכל לעזור לי, יש לי בעיה בטלפון״.
״מה הבעיה?״ שאלתי.
״אין לי חיבור לאינטרנט ואני לא מבין מדוע. אני משלם להם בהוראת קבע כך שזה לא אמור להיות בגלל כסף״ אמר מעט נבוך.
נשמתי עמוק חייכתי אליו והתבוננתי בו לרגע.
הוא נראה בגילו של אבי.
אפילו מבוגר יותר.
פעם, הייתי אומר לו שאני לא מבין בזה (אני באמת לא כל כך מבין בדברים האלה), מתנצל וממשיך לדרכי.
היות והאימון שלי התארך מעבר למה שתכננתי הייתי מאד רעב.
ממש רעב.
למרות זאת, התבוננתי בו וחשבתי מה אם אבי עוד כמה שנים, יישב כך ויבקש עזרה מבחור שעובר במקום.
האם גם הבחור ההוא יהיה עסוק מדי?
עצם המחשבה על כך ציערה אותי מאד.
הרגשתי שאני לא יכול ללכת.
הרגשתי שמעבר לתקלה בטלפון, הוא רוצה שיראו אותו, שיהיו איתו.
במשך כמה דקות ניסיתי לעזור לו ולצערי לא הצלחתי לסדר לו את הטלפון.
נתתי לו כמה המלצות ונפרדתי ממנו לשלום.
רק כשנכנסתי לרכב שמתי לב,
שבדקות שהייתי איתו, לא הייתי רעב.
בזמן שהייתי איתו לא היה לי רעב או כל צורך אחר משלי.
הייתי שם לגמרי איתו ובשבילו.
לשמחתי אני רגיל לחוות רגעים רבים כאלה בעבודתי אך הם לרוב פגישות יזומות ומסודרות.
אני מודה על רגעים כאלה שמאפשרים לי באופן לא מתוכנן להיות פה לרגע בשביל מישהו אחר.
קיבלתי תזכורת יפה לכך
שבכל רגע נתון יש מישהו מסביבנו שישמח שיראו אותו,
שישמח שלרגע אחד נצא מהעולם שלנו, נתחבר לשלו
ונעזור לו.
״אנחנו פה כדי ללוות אחד את השני הביתה״,
אומר המשפט המפורסם של המורה הרוחני האהוב Ram Dass.
וכמה נהדר זה בדרך הביתה
להרגיש פחות לבד
וקצת יותר ביחד.