אם יש משהו שמאתגר אותנו בחיים,
אם יש משהו שמאתגר אותנו בחיים גם כשאנו צועדים במסע המודעות וההתעוררות האישי שלנו בכל דרך שהיא, הוא ההסכמה להיות בדיוק כפי שאנחנו עכשיו.
גם אם חווינו בעיקר רגעי אושר ושלווה,
גם אם חווינו בעיקר רגעים קשים ומאתגרים,
וגם אם חווינו את כל הסקאלה ביניהם,
הכמיהה הטבעית היא לחפש מקלט בתוך השקט, בתוך השלווה.
ברגע שחווים פעם אחת את העוצמה של השקט הפנימי נוצרת כמיהה טבעית לחוות את עצמנו כך שוב בכל פעם שאנו לא.
אך באופן אירוני, זו הכמיהה הזו שמרחיקה מאיתנו את השקט והשלווה.
זו הדחיה של הרגע הזה וההתנגדות לו שמייצרת עוד ממה שאנחנו לא רוצים.
לעיתים זה קשה מאד להסכים לרגע הזה, להסכים להיות ולהרגיש את מה שאנחנו מרגישים עכשיו, במיוחד אם מה שקורה עכשיו לא נעים לנו.
במקרים אלה נדרשת מודעות גבוהה והסכמה לפעול שלא באמצעות מנגנון אוטומטי אלא מתוך הבנה שהדרך להיות משוחרר ממשהו זה לקבל אותו לגמרי.
בספר המופת שלו "כוחו של הרגע הזה" כותב אקהרט טול כך:
"אל תחפשו שלווה.
אל תחפשו כל מצב, פרט לזה שאתם נתונים בו עכשיו.
אחרת, תיצרו מאבק פנימי והתנגדות בלתי מודעת.
סלחו לעצמכם על שאינכם חווים שלווה.
ברגע שתקבלו לחלוטין את חוסר השלווה שלכם, הוא יהפוך לשלווה.
כל דבר שתקבלו במלואו – יביא אתכם לשם. יביא אתכם לשלווה.
זהו הנס של הכניעה וההתמסרות.
כאשר אתם מקבלים את מה שיש, כל רגע הוא הרגע הטוב ביותר.
זוהי ההארה".
ההסכמה להיות היא עבודת חיים, לעיתים בלתי נגמרת, וכמו בכל דבר אחר, ככל שנתאמן בזה יותר, נהיה יותר טובים בזה ונחווה חיים שלווים ומאושרים יותר.