בוקר אחד לפני כ 8 שנים, נסעתי למקום מבודד ביער ועשיתי עם עצמי תהליך סליחה וניקוי פנימי.
הדלקתי מדורה, הכנתי קפה והתחלתי.
לאחר זמן קצר הופיע כלב גדול ולבן מולי.
הוא היה כלב יפהפה.
הוא התקרב והתיישב צמוד אליי.
ליטפתי אותו.
שמתי לב שאין לו רצועה או כל אמצעי זיהוי אחר.
הוא ליווה אותי במשך כל הסשן שעשיתי. כמה שעות.
כשהגיע הזמן לשוב הביתה, פתחתי את הרכב והחזרתי את הדברים למקומם.
להפתעתי, כשעמדתי להיפרד ממנו הוא התקרב וקפץ לתוך הרכב.
כנראה הרגיש בנוח איתי.
התרגשתי.
הרגשתי שהוא אימץ אותי.
מצפוני לא אפשר לי לקחת אותו ישר הביתה מבלי לבדוק שאכן לא הלך לאיבוד ושאינו שייך לאף אחד.
התקשרתי מהדרך לוטרינרית וקבענו שאגיע ישר אליה.
״אני אבדוק אם יש לו שבב״ אמרה כשהגענו.
״בסדר״ השבתי ובליבי קיוויתי ששבב כזה לא יימצא.
חשבתי שזה לא מקרי שהוא הגיע אליי.
בדקה הרופאה והודיעה ״אין לו שבב״.
שמחתי מאד.
נכנסתי רגע לשירותים במרפאה ושמעתי את הרופאה אומרת ״אני אבדוק שוב ליתר בטחון״.
עוד לפני שיצאתי מהשירותים שמעתי את הצפצוף של גילוי השבב.
יצאתי ושאלתי בחשש ״מצאת?״
״מצאתי״ השיבה.
מיד נראה את הנתונים במחשב.
ואכן, הכלב היה רשום והרופאה מסרה לי את הפרטים של בעליו.
לקחתי את הכלב הביתה והתקשרתי לבעליו שהופתע מאד.
הוא היה נער צעיר מישוב ליד תל אביב.
לאחר מספר שעות הוא הגיע.
התגובה האוהבת של הכלב אליו לא הותירה מקום לספק – הוא הבעלים.
״איך הגיע הכלב שלך ליער?״ שאלתי.
בתחילה גם הוא לא ידע.
דיברנו וזה לבסוף מה שהבנו:
ליד בית משפחתו של הנער התגורר שכן שלא אהב את הכלב.
הוא פחד ממנו ושנא אותו.
לעיתים היה מאיים על הנער שהוא ייקח משם את הכלב ויעלים אותו.
ואכן, באותו הבוקר, הכניס השכן את הכלב לרכבו, נסע ליער ושחרר אותו שם, קילומטרים רבים מביתו.
כך לא יוכל הכלב להציק לו יותר.
נדהמנו מהמעשה ומאיך שהתגלגלו הדברים ודמיינתי את פניו המופתעות של השכן כשיראה שבאורח פלא כבמטה קסם הכלב חזר למקומו מספר שעות לאחר מכן כאילו לא קרה דבר.
קיוויתי שהשכן יחשוב שהכלב ״מוגן״ ולא ירצה להתנכל לו שוב.
המלצתי לנער לשמור עליו היטב ולא לאפשר לו להסתובב חופשי.
בצער, נפרדתי מהכלב שאימץ אותי ביער והיה איתי מספר שעות והתנחמתי בכך שעשיתי את הדבר הנכון.
בזמן שנתתי לעצמי בסשן שעשיתי עוד הזדמנות לחיים מלאי אהבה וחמלה, קיבל גם הכלב עוד הזדמנות כזו.
ניסים קורים,
הכל עוד אפשרי.