אני כיום בן 48,
ועד כה למדתי ללכת 3 פעמים בחיי.
הפעם הראשונה היתה בגיל שנה.
הפעם השניה היתה בגיל 35,
אחרי תאונת דרכים עם האופנוע.
הפעם השלישית היתה בגיל 43
ועליה אני רוצה להרחיב מעט.
בגיל 43 קמתי בוקר אחד והכל נהיה בסדר.
נהיה שקט עמוק ונעים,
כזה שלא הכרתי קודם.
לא היו יותר מחשבות אם לא בחרתי לחשוב,
לא היו יותר פחדים, דאגות, כעסים,
אלא אם כן אני אפשרתי להם להיות לרגע.
למחרת יצאתי לרחוב בדרכי לגלח את הראש אצל הספר.
זו היתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים בה חוויתי הליכה מודעת ונוכחת ללא מאמץ.
זו היתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים בה שמתי לב לכל צעד ולחיבור של כל צעד לכל מה שקורה סביבי.
ההליכה הזו קרתה באופן טבעי ובהרמוניה מושלמת עם מצב התודעה החדש שנכח בחיי אז ומאז.
ובפעם הזאת הבנתי.
הבנתי שעד שאנו לא ערים,
עד שלא יוצאים לחופש מהשליטה של האגו בנו,
עד שאנו לא במודעות מקבלת ושקטה,
אנחנו הולכים כמו רובוטים.
אנחנו גם אוכלים כמו רובוטים,
נוהגים כמו רובוטים,
מתקלחים כמו רובוטים
ובאופן כללי,
חיים רוב הזמן,
כמו רובוטים.
כל פעם בחיי שלמדתי ללכת הוסיפה מימד חדש לחיי,
אך הפעם השלישית שינתה אותם לגמרי
ומאז אני מקדיש את חיי להתעוררות שלנו,
למסע אל השקט הפנימי.
התעוררות לפוטנציאל האמיתי שלנו כישות רוחנית נוסף לזו הפיזית.
התעוררות להבנה שאנו לא ישות של רעש שיש לה לפעמים שקט,
אלא אנו ישות של שקט שיש לה (יותר מדי) רעש.
בפעם השלישית שלמדתי ללכת,
השקט שבפנים הפך לשקט בחוץ
עד שלא היה יותר בפנים ובחוץ
ונפתח מרחב חדש של מציאות קסומה ומאחדת.
המרחב הזה קיים עבור כולנו
אם רק נסכים ללמוד ללכת,
עוד פעם אחת
בלבד.