אף אחד מעולם לא אהב בזמן אחר מעכשיו.
אי אפשר לאהוב בעבר,
אי אפשר לאהוב בעתיד.
כשאהבנו,
זה היה כאן ועכשיו.
כשנאהב,
זה יהיה כאן ועכשיו.
אפשר להיזכר שאהבנו ואפשר לדמיין שנאהב, אך אי אפשר לאהוב בזמן אחר מעכשיו.
כשהעבר היה נוכח בחיינו הוא היה עכשיו,
וכשהעתיד יגיע, גם הוא יהיה עכשיו.
כאן ועכשיו, הרגע הזה, הוא הרגע היחיד שקיים.
כל דבר אחר, זה זיכרון מהעבר שכבר קרה שאנו מדמיינים כדי להיזכר בו שוב,
ועתיד שטרם הגיע, שאנו מדמיינים שיקרה.
אם נבין ונחווה זאת לעומק, ייפתח בנו מרחב של תודעה צלולה שכולו נוכחות, אהבה וחמלה.
ואז גם נגלה שהמרחב הזה הוא לא משהו שיש לנו.
הוא לא משהו שאפשר להשיג.
המרחב הזה הוא אנחנו.
הוא מי שאנחנו באמת.
רק נזכרנו.
וכשאדם נזכר מי הוא באמת,
היקום כולו נפתח בפניו.
הפחדים נעלמים, המחלות נעלמות, השאלות נעלמות והאמת של היקום מתגלה בפשטותה.
זה כמו שער סודי לגן עדן.
אנחנו חושבים שאם מאחורי השער יש מקום כה מופלא, וודאי שקוד הפתיחה של השער מורכב ומסובך מאד ורק מעטי מעט יכולים לפותחו.
אך כל מה שצריך לעשות כדי לפתוח את השער ולעבור לצד השני,
זה רק לשים לב לרגע הזה ולקבל אותו כמו שהוא ולא כמו שהראש שלנו חושב שהוא אמור להיות.
זה הכל.
כשזה יקרה, השער לא ייפתח, אלא ייעלם
ולא יהיו יותר שני עולמות נפרדים – הפנימי והחיצוני.
יהיה עולם אחד,
אהבה אחת,
כאן ועכשיו.
תמיד.