90% מהילדים שמגיעים אליי לפגישה
מדווחים על נוכחות ברגע הזה של בין 10% ל 20%.
זה אמנם פי כמה מהמבוגרים שמגיעים,
אך בעברית פשוטה זה אומר שהם מנצלים את החיים רק כעשירית עד חמישית מהפוטנציאל האמיתי שלהם.
מדוע?
כי החיים קורים רק ברגע הזה ואם אנחנו לא נוכחים ברגע הזה אנחנו או מדמיינים את מה שהיה (מפעילים את הזיכרון דרך הדמיון) או מדמיינים את מה שיקרה.
זה אומר שאת רוב חיינו אנו חיים בדמיון.
מדמיינים.
ורוצים לשמוע את הדבר הכי עצוב פה?
לדמיון הזה אנחנו קוראים מציאות…
בכל מקרה, הבהרה קצרה:
נוכחות של 100% ברגע הזה לא אומרת שלא חושבים על העבר והעתיד.
אפשר לחשוב עליהם, רצוי מבחירה,
תוך כדי שאנו שמים לב היטב שאנו עושים זאת עכשיו, כלומר בזמן המחשבה על הזיכרון או הדמיון אנו נטועים בעוצמה ברגע הזה,
הרגע היחיד שקיים.
אז בחזרה לילדים,
אני לא מנסה לפתור להם את הבעיות שבגינן הגיעו אליי,
אלא רק מלמד אותם איך להיות יותר נוכחים ברגע הזה.
ברגע שהנוכחות של הילד ברגע הזה גדלה,
״הבעיה״ נעלמת.
כבר לא קיימת.
ילד זה לא צעצוע או רכב שצריך לתקן.
בדיוק כמו שרכב שנוסע רק על ההילוך הראשון, לא צריך לתקן, אלא רק ללמד את הנהג שיש עוד כמה הילוכים שהוא אינו משתמש בהם כלל.
כשהילד נזכר שהוא הנהג ולא הרכב,
רמת הנוכחות שלו עולה במהירות,
עד כדי 100% נוכחות.
שלווה ושקט נעימים ועמוקים מתפשטים בתוכו,
חיוך ביישני עולה על פניו,
לפעמים גם דמעה של אושר,
הוא חזר הביתה,
אל מי שהוא באמת ?.
כשאני מזהה שזה המצב אני שואל אותו:
״הכל בסדר?״
״כן״ הוא משיב בחיוך מתוק ולפעמים מופתע מעצמו.
״חסר משהו?״ אני שואל,
לא כי אני לא יודע את התשובה,
אלא כי אני רוצה שהוא ישמע אותה מפיו.
באלף הפעמים הקודמות ששאלתי אנשים את השאלה הזו כשהגיעו לשקט פנימי מולי, תמיד קיבלתי את אותה התשובה.
הייתי אומר שזה מחקר עם תוצאות די מובהקות.
״לא, לא חסר כלום״ מגיעה תמיד התשובה.
״אתה בטוח? מה עם כל מה שדיברנו קודם? איפה זה עכשיו?״
״אני לא יודע, אבל הכל בסדר״ יאמר.
״אני יכול לעזור בעוד משהו חמוד?״
״לא, הכל ממש בסדר״ הוא אומר ונשימותיו מודעות ואיטיות.
אני מביט עמוק לתוך עיניו אם הוא יושב מולי, או מרגיש את האנרגיה שלו היטב אם עיניו עצומות, כדי לוודא שהוא מתכוון למה שהוא אומר.
הם תמיד מתכוונים לזה אבל אני לא מניח הנחות, תמיד בודק בזמן אמת.
אם מדובר בילד צעיר וההורה יושב ברגע הזה לידו, המבט על הפנים של שניהם באותו הרגע,
שווה הכל.
לעיתים הילד ירגיש ואף יבטא זאת בכך שהחדר השתנה מבחינת האור, הצבעים והאנרגיה שבו.
כמובן שבחדר לא השתנה כלום,
מה שהשתנה זו רמת הנוכחות שלו והחיבור שלו לעצמו, לנשמה שלו, להוויה הפנימית שלו לתודעה הצלולה שהוא וליקום.
הוא התחבר לזרם של החיים, כמו שאני קורא לזה.
״אוקיי, אם אתה מתעקש שהכל בסדר״ אני אומר לו בשקט עם חיוך וקריצה.
הוא מחייך.
״הבנת עכשיו את מה שדיברנו קודם?״
״הבנתי״ הוא עונה בחיוך.
וזו חברים ההבנה היחידה האמיתית,
הבנה שחווים,
עם הנשמה,
עם ההוויה הפנימית,
מתוך השקט הפנימי
ולא זו שמבינים מהראש, מהשכל.
״תבוא מתי שתרצה, אבל תמיד תישאר בבית הפנימי שלך. הוא תמיד איתך ושם תמיד הכל בסדר ולא חסר דבר ואם תתרחק קצת מהבית זה לא נורא, פשוט תיזכר במה שעשינו פה והכל יחזור להיות בסדר.״
.
.
.
למפגשים שלי עם ילדים יש קסם מיוחד והם תמיד מפגשים שמרגשים אותי.
הילדים קרובים מאד לזמן בחייהם בו הכל היה בסדר, לפני שהופיעו הפחדים והדאגות, אז קל יחסית להחזיר להם את הזיכרון של מי הם באמת, מעבר לחוויה האנושית החשובה שכולנו עוברים פה.
אתם מבינים,
לא באנו לפה לתקן משהו או מישהו,
ואני לא מוסך שמשאירים אצלי ילד כדי שאעלה אותו על הליפט ואתקן אותו.
באנו לפה כדי להיזכר שאנו כבר שלמים
ושברמה העמוקה ביותר,
הכל כבר בסדר
ושאנחנו אחד.
לפרטים נוספים: