זמן

חלק מהאנשים שאנו פוגשים
עסוקים בעיקר בעבר שלהם.
הם מדברים עליו המון.
זה יכול להיות טראומה חדשה או טראומה ישנה,
פצע שעדיין לא החלים.

זה גם יכול להיות זיכרון כל כך נעים מהעבר,
שהערגה אליו מפחיתה את חוסר הנעימות והמושלמות של הרגע הנוכחי.

התוצאה תהיה זהה:
הם יהיו עסוקים רוב זמנם במחשבות על מה שהיה.

חלק מהאנשים שאנו פוגשים
עסוקים בעיקר בעתיד שלהם.

הם מדברים עליו המון.

זה יכול להיות משהו שהם חוששים שיקרה, משהו שמדאיג אותם מאד.
זה גם יכול להיות משהו כל כך נעים שהם מחכים שכבר יקרה,
שעצם הדמיון שלו, מפחית את חוסר הנעימות והמושלמות של הרגע הנוכחי.

גם כאן,
התוצאה תהיה זהה:
הם יהיו עסוקים רוב זמנם במחשבות על מה שיהיה.

ויש אנשים אחרים.
בעולם המערבי הם די נדירים.

אנשים אלה עסוקים מעט מאד במה שהיה ומה שיהיה.
ההוויה שלהם נטועה בעוצמה ברגע הזה,
כאן ועכשיו.

השיחה איתם שונה.
לא רק תוכן השיחה,
שהוא שונה כמובן,
אלא הדרך בה השיחה קורית שונה לחלוטין.

כשהם מקשיבים לנו אנו מרגישים שאנחנו הדבר היחיד שקיים עבורם ברגע הזה.
הם כל כולם לגמרי בשיחה.

וכשהם מדברים,
הם מדברים מתוך נוכחות עמוקה,
שקט עמוק בלתי ניתן להפרעה,
וגם אז התחושה היא שהם לגמרי פה איתנו.
רק איתנו.

ללא מאמץ,
מעצם נוכחותם,
הם לוקחים אותנו למסע חזרה הביתה,
לרגע הזה,
לשקט הפנימי שלנו.

ובמשך כמה דקות אנו פתאום נחים קצת,
מהשיטוט הלא רצוני,
המתיש וחסר התוחלת,
במה שכבר לא קיים (העבר)
ומה שעדיין לא קיים (העתיד).

וכך,
במקום לעסוק רוב הזמן בלא קיים,
אנו מוצאים את עצמנו שטים לרגע בנעימות במרחב הזמן היחיד שבו קורים החיים:
עכשיו.

המצחיק (או העצוב, תלוי איך מסתכלים על זה) הוא,
שאם אנו לא רגילים לפגוש אנשים כאלה ולנהל שיחות כאלה,
אנו נכנה את הדקות האלה:
״בריחה מהמציאות״
״ניתוק מהמציאות״
״הפסקה מהמציאות/מהחיים״
ועוד…

מדוע זה מצחיק/עצוב?
כי אלה הדקות היחידות בהן למעשה היינו אחד עם המציאות,
אחד עם החיים,
התחברנו אל החיים והתנתקנו לרגע מהזיכרון והדמיון שלנו.

פשוט,
אחרי שנים רבות שהתרגלנו אחרת,
ובסביבה שרובה דומה לנו,
זה נראה נורמלי שהזיכרון והדמיון שלנו
(העבר והעתיד) הם המציאות,
הם החיים,
ושיציאה מהם לרגע,
זו הפסקה מהחיים.

אך האמת הפוכה.

המציאות והחיים קורים רק ברגע הזה.

מעולם לא עשינו דבר בעבר.
כשעשינו זאת,
זה היה הרגע הזה.

ולעולם לא נעשה דבר בעתיד.
כשנעשה זאת,
זה יהיה ברגע הזה.

הרגע הזה הוא מרחב הזמן היחיד בו אנו חיים ופועלים.

מורים כמו אקהרט טול ואחרים אף אמרו יותר מכך:
הם אמרו שהעבר והעתיד הם מה שאנו קוראים ״זמן״, ושהרגע הזה הוא הנקודה היחידה שמחוץ לזמן.

אני מתבונן בכך כבר לא מעט שנים.
אני מוצא שבני אדם הם היצור היחיד שיש לו ״זמן״.

כל שאר בעלי החיים, הצמחים, הטבע וכל צורות החיים האחרות,
חיים רק ברגע הזה.

אז מה?
אז נבטל את היכולת המופלאה שלנו כבני אדם להיזכר במה שהיה ולדמיין את מה שיהיה?
חבל.
האבולוציה הביאה אותנו למצב שיש לנו יכולות מדהימות,
אך האם אנו נהנים מיכולות אלה או סובלים מהן?

כמו בכל דבר אחר בחיים,
העניין זה מינון ובחירה.

היינו רוצים לשמר את האפשרויות הללו,
אך במינון שנתון לבחירה שלנו.

לחשוב על העבר זה לא דבר רע.
לחשוב על העבר 50% או יותר מהיום,
כשזה לא באמת בבחירה שלנו,
זה דבר גרוע מאד שמשפיע עלינו הרבה יותר ממה שאנו חושבים.

לחשוב על העתיד זה לא דבר רע.
לחשוב על העתיד 50% או יותר מהיום,
כשזה לא באמת בבחירה שלנו,
זה דבר גרוע מאד שפוגע בנו מאד ובכל רובד אפשרי.

ניתן בדרך פשוטה ומדוייקת
להגדיל משמעותית את חלקו של הרגע הזה בחיינו ולחוות
בריאות טובה יותר,
מערכות יחסים נעימות יותר
ושלווה פנימית נעימה ועמוקה
שתשפיע על כל דבר בחיינו.

לפני 6 שנים קראתי לדרך הזו
״המסע אל השקט הפנימי״
ואני סבור שזה מסע הכרחי לכל אדם שגדל בעולם המערבי.

בדרך לומדים ומבינים דברים רבים נוספים כמובן
והמסע הוא מרגש, מצחיק, כייפי,
מלא בתובנות חשובות ועוצמתי מאד.

כמו החיים עצמם.

המסע הזה הוא בעיניי,
כמו נתיב תנועה שמגיע מהצד ומתחבר לכביש הראשי.

נתיב התנועה הוא איפה שהיינו עד היום והכביש הראשי הוא החיים.

אנו לומדים להתחבר אל החיים,
להיות אחד עם החיים,
להבין אותם,
לשחק איתם,
ליהנות מהם,
ולהפוך אותם למשמעותיים,
אך גם לפשוטים ונעימים יותר.

אתם מוזמנים לקרוא ולשמוע עוד באתר.

ועד שניפגש,
שמרו על עצמכם.

יש רק אחד כמוכם.