בכולנו יש את 2 הצדדים.
הצד שרואה שחורות
והצד האופטימי
הצד שרוצה להתייאש
והצד שנחוש להמשיך
הצד שמפחד
והצד שיודע שהכל יהיה בסדר.
הדבר היחיד ששונה בינינו הוא המינון:
איזה צד יותר חזק ודומיננטי אצלנו כרגע.
לא מעט פעמים בחיי הרגשתי כמו הדמות הימנית בתמונה
ושוב ושוב החיים עזרו לי להתרומם חזרה ותמיד למקומות גבוהים ונעימים יותר.
אבל את השינוי הגדול ביותר חוויתי והבנתי
כשהפכתי להיות זה ששולט בדמות השמאלית
זו המאירה, המעירה, המרימה.
כשהפסקתי להיות זה שנופל וזה שהחיים עוזרים לו לקום
והתחלתי להיות זה שבוחר באופן לא מודע ליפול וזה שבוחר באופן כן מודע לקום.
פתאום נהייתה לי אפשרות בחירה.
אני עדיין יודע לעיתים להיות הדמות הימנית, זה שנופל,
אך אני גם יודע להיות הדמות השמאלית,
זה שמרים ומתרומם ואני יודע להיות כך
מתי
שאני
רוצה
וזה חופש.
חופש פנימי.
כי מהרגע שיש לנו יכולת בחירה אמיתית
אנו נשתדל לבחור בטוב ובנעים.
אף אחד לא באמת רוצה להרגיש רע
או לגרום לאחרים להרגיש רע,
אף אחד לא באמת רוצה לסבול,
או לגרום לאחרים לסבול.
לא אם היתה לו בחירה.
לכן,
היכולת להחליט אם אנחנו הדמות שנופלת
או הדמות העוטפת, מכילה ומרימה
היא היכולת שלנו לקחת אחריות על חיינו ולהבין
שהחיים שלנו תלויים בנו
הרבה
יותר
ממה
שאנחנו
חושבים.
שולח לכם חיבוק ?
ומזמין אתכם להאזין ל ״בחירה חופשית״: