לדאוג, לא לדאוג

לדאוג, לא לדאוג.

בעברית יש מילה אחת לשתי משמעויות שונות: ״לדאוג״.
באנגלית נתנו לשתי המשמעויות מילים שונות.

״לדאוג״ אחד הוא לטפל במשהו,
לוודא שהוא קורה, לשמור עליו.
באנגלית זה נקרא: Take care.

ה״לדאוג״ השני הוא לחשוש שמשהו לא טוב יקרה, לפחד.
באנגלית זה נקרא: Worry.

המשימה שלנו פה היא לדאוג לאנשים ולדברים החשובים לנו (Take care), מבלי לדאוג (Worry).

הלדאוג השני ממלא אותנו בסטרס, גונב לנו את הזמן היחיד בו החיים קורים – הרגע הזה, ויוצר לנו חווית חיים מאד מאד לא נעימה, לעיתים עד כדי מחלות.

הלדאוג הראשון הוא להיות מרוכז בעשיה ברגע הזה כדי לעשות או לטפל במשהו.
גם בו יש סטרס אבל חיובי כזה, של תנועה מעשית שקורית עכשיו לעבר משהו.

הלדאוג הראשון הוא מעשי והשני דמיוני.

אנחנו יודעים לעשות את שניהם, אך לעיתים קרובות אנו חושבים שללא הלדאוג השני לא נוכל לעשות את הלדאוג הראשון, אבל זה לא נכון.

אם לא הייתי חווה זאת בעצמי לא הייתי מאמין שזה אפשרי.

אבל זה אפשרי
וזה הכרחי
כדי להישאר שפויים
ונוכחים
ואוהבים
כי אנחנו אולי מרגישים שהלדאוג השני מוכיח את אהבתנו ואת האכפתיות שלנו,
אבל הוא בסך הכל מוכיח שיש לנו יכולת מופלאה לדמיין משהו שעדיין לא קרה ולפחד ממנו עכשיו.
אנחנו מפחדים שאולי נסבול בעתיד אם דבר כזה או אחר יקרה, אך זה גורם לנו לסבול עכשיו.

מה ההגיון בזה?
מה שפוי בזה?

במסע אל השקט הפנימי לאט לאט לומדים לדאוג (הראשון) מבלי לדאוג (השני).

והחיים הופכים
פשוטים יותר
נעימים יותר
יפים יותר.

אז תדאגו,
אבל אל תדאגו.