הסכין החדה פילחה את הבטן שלי.
המטרה היתה ברורה:
להסיר מהגוף את החלק ״הבעייתי״,
זה שמכאיב, מציק ומסכן את חיי.
אני הסכמתי.
שנים של שטיפת מוח של מערכת משומנת היטב, שמכנה את עצמה ״מערכת בריאות״, אך עוסקת בעיקר בהנצחת החולי, השפיעו גם עליי.
אני זוכר שתהיתי כל השנים,
כיצד מחלה שהופיעה ממשבר רגשי שחוויתי
תיעלם על ידי סכין מנתחים?
זה היה לא הגיוני בעיניי, אך לא הכרתי דרך אחרת והכאבים הכריעו.
גם הפחד.
אז חתמתי ונכנסתי לניתוח.
זה היה לפני 9 שנים.
במשך השנה לאחר הניתוח חייתי כאילו אין לי מחלה. הסימפטומים נעלמו.
התפללתי שיישאר כך.
תפילותיי לא נענו וכעבור שנה המחלה חזרה באותה עוצמה בדיוק.
הפתרון שלהם היה להקצין עוד יותר עם התרופות, שגם כך חיבלו בעיקר בתאים הבריאים שבגוף, ולעשות עוד ניתוח.
פה כבר שמתי את הגבול שלי.
אמרתי להם עד כאן.
הגוף שלי זה לא נקניק שחותכים ממנו כל פעם חתיכה וממשיכים הלאה כאילו כלום לא קרה.
מתישהו המעי הזה ייגמר ומה אז?
שאלתי וידעתי את התשובה.
גם היתה לי ידיעה פנימית חזקה שיום אחד לא תהיה לי יותר המחלה הזו ולא רציתי להישאר בלי מעי כשזה יקרה.
אמרתי לעצמי עד כאן.
ושלא יובן לא נכון,
אני לא נגד ניתוחים באופן גורף.
ישנם ניתוחים שבאמת מצילים חיים.
אך לצערי חלק גדול מהניתוחים לא רק שמיותרים,
אלא כמו במקרה שלי ובמקרים רבים אחרים שאני מכיר, לא רק שהם לא פותרים את הבעיה, אלא הם אף יוצרים בעיות ונזקים חדשים שלא היו קיימים קודם.
ככה זה כשמטפלים בסימפטומים במקום בשורש הבעיה.
המחלה שהיתה לי אגב נעלמה לפני 5 שנים וכמובן שלא על ידי סכין מנתחים.
אז לפני שאתם מאפשרים למישהו להפחיד אתכם ולחתוך לכם חלקים מהגוף תשאלו את עצמכם האם הפכתם כל אבן שאפשר להפוך כדי להימנע מצעד בלתי הפיך זה.
אני מבטיח לכם שיש אבן אחת לפחות
שעדיין לא הפכתם.
אתם מוזמנים להיפגש איתי ולגלות אבן אחת כזאת.
דרך אחרת.
דרך בה לא נלחמים בגוף,
כי הגוף שלנו הוא לא אויב שצריך להרוג, לכרות ולסמם.
דרך בה עוזרים לגוף להירפא בצורה טבעית ופשוטה.
דרך בה מגלים שהגוף שלנו יודע לרפא את עצמו,
הוא רק צריך שקט מהראש כדי לעשות זאת
ואין זמן טוב יותר לכך
מאשר ממש עכשיו.