עד לפני כ 7 שנים היה לי ראש רציני מאד וקשה מאד.
זה לא שלא אהבתי לצחוק והייתי עם מלא הומור כמו היום,
אלא שפשוט צחקתי ונהניתי רק כשהראש שלי אישר לי לצחוק וליהנות.
כמו אצל רובנו, הוא היה הבוס הבלעדי ורק מדי פעם הוא אישר לי ליהנות ורק אם היתה סיבה טובה לכך לדעתו ושום דבר אחר לא הטריד אותו באותו הרגע.
כאמור, מאז זה השתנה וכיום ברוב הזמן הראש שלי לא פונה אליי אם אני לא פניתי אליו.
אני חושב כשאני רוצה לחשוב ובשאר הזמן יש שקט נעים.
זה שינוי גדול מה 70,000 מחשבות שהיו לי ביום, כאשר 99% מהן לא אני בחרתי.
שינוי גדול מאד.
במסגרת עבודתי כיום אני פוגש אנשים נפלאים ואמיצים וכשהם מספרים לי על רמת (אי) הנוכחות שלהם, כשהם מספרים לי על אובססיביות לא נשלטת, על חוסר היכולת להיות נוכח במשהו אחד מבלי לחשוב על דברים אחרים, על חוסר היכולת לעצור את שטף המחשבות שמובילות לעיתים לרגשות ולעיתים לתחושות בגוף, על חוסר שקט פנימי ועל אושר שתלוי במיליון דברים חיצוניים, ואני משתף אותם שהייתי בול ככה ואפילו יותר גרוע – הם מתקשים להאמין לי.
אבל זה נכון.
הייתי בול ככה.
וסבלתי מזה.
ולא סבלתי מזה לבד,
גם הסביבה שלי סבלה מזה,
משום שאף אחד לא סובל לבד ואף אחד לא מאושר לבד.
אם מישהו סובל מרגישים את זה טוב טוב סביבו ואם מישהו מאושר גם מרגישים את זה היטב סביבו.
לכן ובגלל ההשפעה העצומה שיש לנו אחד על השני גם מבלי שנרצה, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות עבור הסביבה שלנו, ולא רק עבור עצמנו, זה להיות מאושרים.
פשוט לא?
אז זהו שזו המומחיות שלי,
לעזור לכם למצוא אושר שתלוי בכם ולא באינסוף דברים ואנשים חיצוניים.
כשזה קורה, יש לנו שקט פנימי ואנו משחררים את הסביבה שלנו מהצורך שהיה לנו שיעשו מה שאנחנו רוצים ומהפחד מאיתנו.
כשזה קורה אנחנו הופכים להיות יותר חסד לסביבה ופחות עול.
לפרטים נוספים על המסע אל השקט הפנימי דברו איתי.
באהבה,
סער