דאגה היא תמיד ממשהו שעדיין לא קרה,
משהו שאנחנו מדמיינים.
עדיף להשתמש בדמיון שלנו
לדברים נעימים יותר.
הראש שלנו אוהב לדאוג.
הוא הפך זאת לתחביב.
להבנתו, כך הוא מגן עלינו.
אך זו לא באמת הגנה,
אלא יותר הזמנה למתקפה.
להגיד למישהו שדואג לא לדאוג,
לא רק שלרוב זה לא עוזר,
זה יכול גם לעצבן אותו.
עדיף לעזור לו להגיע למרחב של השקט הפנימי,
שם הדאגה תנשור מאליה.
שם הכל בסדר,
כל הזמן
ולא חסר דבר.