לסלוח

חוסר המוכנות והיכולת שלנו לסלוח לאחרים או לעצמנו, הן למעשה התנגדות למציאות שכבר קרתה.
אנחנו לא מקבלים את מה שקרה ולא יכולים לשנות את מה שקרה (כי זה כבר קרה) אז מתנגדים באמצעות זה שכועסים, נעלבים, צודקים ולא סולחים.
אנחנו לא מבינים שזה הכי טוב שהם יכלו לעשות. שאנחנו יכולנו לעשות.
לא הכי טוב תיאורטי, אלא הכי טוב מעשי.
בנסיבות שהיו, זה הכי טוב שהיה אפשר.

ההתנגדות למה שקרה היא הגורמת לסבל שלנו.
באסכולות מסוימות התנגדות למציאות נקראת גם חוסר שפיות.
אין שום הגיון בלהתנגד למשהו שכבר קרה.
הייתם כועסים על השמש ששקעה?
אפשר לכעוס עליה, אבל חוץ מזה שתסבלו לא יקרה הרבה עם זה. השמש לא תעלה חזרה אם תכעסו עליה.
הסיבה שאנחנו לא סולחים היא, שיש אצלנו עדיין תקווה שמה שקרה יקרה אחרת. יקרה טוב יותר.
כי מה שקרה לא בסדר ולא צודק. אנחנו צודקים ומה שקרה לא. מין עליונות מוסרית כזאת ששמה אותנו מעל מישהו או משהו אחר.

אז לסלוח, זה לוותר על התקווה שהעבר יהיה טוב יותר.
העבר לעולם לא יוכל להיות טוב יותר. כי הוא עבר כבר.
רק ההסתכלות והקבלה שלנו לגבי מה שקרה יכולים להשתנות.

חוסר הקבלה של העובדה הפשוטה הזו גורמת לכל כך הרבה סבל בעולם.
זה לא ייאמן כמה אנשים חיים את התקווה לעבר טוב יותר.
ולא רק אנשים, גם עמים ומדינות שלמות.
יש תרבויות שלמות שמנציחות את הצדק המוסרי שבחוסר הסליחה על העבר.
הדבר היחידי שהן משיגות זה מלחמות, סבל וחולי.

כמו שאני תמיד אומר, צדק הוא הגורם מספר אחת למחלות. לא לחץ.
הלחץ מגיע בגלל שחשוב לנו (לאגו שלנו) להיות צודקים וזה הפך כבר להיות חלק מהזהות שלנו.
אנחנו לא יודעים מי אנחנו אם אנחנו לא צודקים.
גם כעם זה נותן לנו זהות.

כשמתעוררים מהחלום ששקענו בו בילדות, מבינים שלא חשוב להיות צודק.
גם אי אפשר להיות צודק, כמו שאי אפשר לטעות.
אין טעויות. לא יכולות להיות טעויות.
מה שצריך לקרות קורה. וזה תמיד יקרה עכשיו.
הכל זה חלק מהמסע שלנו פה ויש אינסוף דרכים להגיע לאן שאנחנו צריכים להגיע.

תסמכו על המסע שלכם ותסלחו.
גם לאחרים אבל בעיקר לעצמכם.