איש אחד יצא למסע.
יום אחד הוא הגיע לגדה של נהר.
בעודו תוהה איך יחצה את הנהר הוא לפתע ראה סירה קטנה לידו.
הוא נכנס לתוכה וחתר לגדה השניה.
הוא הודה על מזלו הטוב שהיתה שם סירה במקום ובזמן הנכון ובגלל שהיא כל כך עזרה לו, הוא חשש מלהשאיר אותה שם.
״אולי אצטרך אותה שוב בהמשך״ חשב לעצמו.
אז הוא סחב אותה איתו כל המשך המסע.
האיש הזה הוא אנחנו.
כולנו נעזרנו בעבר במשהו שסייע לנו להתגבר על איזושהי בעיה או מכשול.
מה שעזר לנו היה אולי התנהגות מסויימת שלנו, תכונה מסויימת שפיתחנו, או צורת מחשבה כלשהי, שנועדו לעזור לנו לשרוד בסיטואציות מסויימות שחווינו.
לרוב איננו מודעים לכך שאנחנו ממשיכים להחזיק באותה צורת מחשבה או אמונה או התנהגות, גם כשאינם נדרשים כבר.
אנחנו ממשיכים לסחוב על גבנו את הדפוסים הישנים, שלא רק שאין בהם כבר צורך, אלא הם מכבידים עלינו במשקלם העצום ומונעים מאיתנו לצמוח, להתקדם וליהנות מהדרך.
אין טעם להכביד על עצמנו במשקל מיותר מהעבר בשביל העתיד.
עדיף ללכת את מסע החיים בצעדים קלים ומשוחררים.
בנוכחות ברגע הזה,
באמצע השקט,
אנו לומדים לסמוך על עצמנו ועל היקום
ומגלים שגם אם נגיע שוב לנהר,
אולי תהיה שם עוד סירה ואולי אף נוכל
ללכת על המים.
*בתמונה מהשבוע ביער: כל מה שמתמקדים בו גדל.