אני זוכר את זה בבירור רב,
למרות שעברו יותר מ 40 שנה מאז.
הייתי עם המשפחה באחד מחופי הים באזור קיסריה.
באותן שנים נהניתי מאד לצלול צלילה חופשית עם סנפירים ומשקפת ״ולטייל״ מתחת למים.
העולם התת מימי והשקט שבו קסמו לי מאד.
בכל זאת,
מזל דגים.
הייתי אז בן 6-8 בערך.
שחיתי במים ונכנסתי לצלילה עמוקה כשהראש שלי עם הפנים למטה והרגליים ישרות למעלה ואז בהפתעה גמורה זה קרה.
מצאתי את עצמי במערבולת חזקה מאד.
כל מה שניסיתי לעשות כדי לצאת ממנה לא עבד.
האינסטינקטים של ההישרדות שלי והמאבק במערבולת החריפו את המצב, הדופק שלי עלה, התחלתי להתעייף והראש שלי החל ליצור בור בתחתית החול מהעוצמה של המערבולת ושקעתי עמוק יותר במים.
גם מהזמן שעבר מתחת למים וגם מהלחץ, האויר החל להיגמר לי.
הראש עבד בפול ושיגר אינסוף מחשבות על מה קורה ומה לעשות, חלקן סותרות אחת את השניה.
ואז,
כשכמעט נגמר לי האויר,
כשהבלבול והלחץ היו בשיאם,
נהיה לפתע שקט בראש
והתחלתי לראות את הדברים בבהירות רבה יותר.
אני זוכר שהפסקתי להיאבק במערבולת, נתתי לה לעשות בי מה שרצתה.
וכך תוך כדי סיבובים, כשהראש שלי למטה והרגליים למעלה, כשאני רואה את העולם הפוך, הבחנתי בקבוצת רגליים של המבוגרים שהיו כמה מטרים ממני, עם הגב אליי, לא מודעים למה שמתרחש מאחוריהם.
קיבלתי החלטה שהצילה את חיי והחלטתי שאת שארית כוחותיי ארכז בתנועות הרגליים הכי חזקות שאני יכול לעשות בתקווה שחלק קטן מהסנפירים שלי בולט החוצה ואולי מהמהומה שאעשה במים הם יבחינו בי.
הזזתי את רגליי בכל כוחי בתנועות של חתירה במשך כמה שניות שנדמו כנצח.
אתם קוראים את זה עכשיו כי זה עבד.
תנועות הרגליים שלי התיזו הרבה מים על המבוגרים שעמדו ליד וזה משך את תשומת ליבו של אבי.
הוא הסתובב לראות מה מתיז עליו כך וראה את קצה הסנפירים שלי נעים במהירות.
הוא הבין שמשהו כנראה אינו כשורה, מיהר לעברי ומשה אותי מהמים תוך שהוא מרים אותי מהרגליים גבוה למעלה.
אני לעולם לא אשכח את ההרגשה הזו של עוד נשימה אחת של אויר, כמה הקלה, הודיה ואושר היו בה.
השתעלתי, כי בלעתי קצת מים והוא נשא אותי החוצה לחוף.
לקח לי כמה דקות להירגע ולהחזיר את הנשימה.
הרגשתי שקרה לי ״נס״ ושאבא שלי, שגם כך היה נראה לי החכם והגיבור באדם, היה המלאך שנשלח להציל אותי.
אני מספר לעיתים את הסיפור הזה בתהליכים איתי כדי להסביר נקודה חשובה.
בחיים כשמגיעה מערבולת חזקה שמטלטלת אותנו עד כדי איבוד שליטה, האינסטינקט שלנו הוא להתנגד לה, להילחם בה.
אך לעיתים ההתנגדות הזו מחריפה את המצב.
לעיתים צריך להיכנע למה שקורה באותו הרגע, להירגע ומתוך בהירות לנוע עם התנועה של המערבולת החוצה ולא נגדה, גם אם זה אומר לשקוע איתה זמנית עוד קצת.
יש 2 דרכים לצאת ממערבולת:
הראשונה היא לתת לה למשוך אותנו עד לנקודת הבסיס, נקודת ההתחלה שלה ולצאת משם, מהתחתית שלה למעלה.
קשה מאד לצאת ממערבולת באמצע שלה.
את רובנו האפשרות הזו מפחידה מאד.
השניה היא להיעזר במישהו/משהו חיצוני.
גם זה מפחיד אותנו לעיתים.
כשמגיעים אליי לתהליכים אני משתדל להיות זה שמושיט יד לעזרה בעיצומה של המערבולת ואני עושה זאת על ידי לימוד איך לעזור לעצמנו, כך שלא יהיה פחד מהמערבולת הבאה.
אני לא יודע מה ההורים שלי עשו איתי לאחר המקרה, אבל משהו הם עשו נכון, כי לא נותר בי מהאירוע ההוא כל פחד מהים.
להיפך, יש בי אהבה גדולה וכבוד גדול לעוצמה שלו.
25 שנים לאחר ״הנס״ שלי,
זה קרה לילד בן ה 3 שלי בבריכה,
וזה קרה לו 3 פעמים בתוך מספר חודשים.
פעם אחת אני משיתי אותו מהמים אחרי ששקע מאחוריי כששיחקתי עם אחיו.
פעם אחת כשלא אני הייתי איתו בבריכה, המציל קפץ עם הבגדים שלו ומשה אותו.
שנים אח״כ המציל הזה זכר אותנו משום שלדבריו: ״זו הפעם היחידה בקריירה שלי שקפצתי עם בגדים להציל מישהו״.
ואת הפעם השלישית איני זוכר מי הציל אותו.
בפעם שאני משיתי אותו מהמים, הבנתי שאין לו פחד מהמים (או פחד בכלל), אך גם אין לו מודעות לסכנה שבהם.
מי שאין לו פחד אך גם אין לו מודעות, אין לו בהירות, יכול לסכן מאד את עצמו ואת הסביבה.
אז עזרנו לו להמשיך לא לפחד מהמים או בכלל, אך להיות עם יותר מודעות.
זה כנראה עבד לנו כי עם השנים הוא הפך לשחיין וגולש מוכשר וגם לו אין פחד מהמים.
בחיים, כשאנו מוצאים את עצמנו נסחפים לתוך מערבולת מפחידה, חסרי שליטה וחסרי אונים, כדאי לשים לב אם אנו מתנגדים בעוצמה למה שקורה ובכך מגדילים את הבעיה.
כדאי לנסות להרפות לרגע,
למרות הפחד,
למרות אי הוודאות.
וכדאי גם לבקש עזרה.
זו לא בושה לבקש עזרה
ואם מישהו עזר לנו, זה לא ״מזל״,
אלא זה מה שהיה אמור לקרות.
השאלה היא האם אנו מאפשרים לזה לקרות.
שיהיה לנו חג שמח
ושנמצא כולנו את הדרך שלנו אל החופש והשקט הפנימי,
סער