יושב לנוח כמה דקות על הספסל,
להרגיע את הנשימה מהרכיבה.
בדיוק מול העץ תחתיו הייתי יושב שנים בפגישות במסגרת תהליך המסע אל השקט הפנימי.
פקח ראשון עובר לא אומר כלום.
פקח שני עוצר לידי ומבקש שאשים מסיכה.
מדוע? אני שואל אותו.
כי אתה יושב על ספסל.
אני באמצע פעילות ספורטיבית ואין אף אחד מסביבי. מה הבעיה? את מי אני מסכן?
זה החוק, הוא אומר.
וזה נראה לך הגיוני? אני שואל.
לא, אבל זה החוק.
ואם החוק פוגע בבריאות שלנו ולכן הוא לא מוסרי אז צריך לציית לו בכל מחיר?
אתה זוכר שלפני לא הרבה שנים להסתיר יהודים בבתים היה לא חוקי? אני שואל אותו.
אני זוכר, כי סבא שלי התמודד עם החוק הזה.
אין לך מסיכה פה? הוא שואל.
לא, עניתי.
אני לא יוצא מהבית עם מסיכה כשאני עושה ספורט.
האמת שאני לא יוצא מהבית עם מסיכה, באופן כללי,
רק לפעמים כדי להסתיר את הסנטר הכפול שמתחיל עם הגיל.
בגלל זה אני כל כך בריא ולא מפחד.
הפקח אמר עוד משהו שלא הבנתי כי הוא היה עם מסיכה (יופי של תקשורת) והמשיך הלאה.
נסיון החיים שלי לימד אותי שכדאי שאני אהיה אחראי על בריאותי ולא אף אחד אחר עם אינטרסים שונים.
מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שעובדים עלינו?
וזה לא קשור לביבי,
הוא רק מנצל בחדווה את טרנד השליטה והטמטום העולמי.
מגיפה שצריך תקשורת כדי לדעת על קיומה,
היא קשקוש, לא מגיפה.
עוד וירוס.
יותר חזק פחות חזק אבל עוד וירוס.
תשמרו על עצמכם,
תתרחקו משטיפות המוח בערוצי הטלויזיה והאינטרנט,
תעשו כושר, תעשו מדיטציות, לימדו למצוא את השקט הפנימי שלכם ותזכרו:
האמת פשוטה,
השקרים מסובכים.