מותר לך לבכות?

בתרבות בה רובנו גדלנו בכי נתפס כחולשה ובושה.
בעיקר אצל הגברים, אבל גם אצל הרבה נשים.

״די תפסיק לבכות חמוד, הנה הוא החזיר לך את הצעצוע״, שמעו כל הבנים בילדות ממי ששמעו זאת בעצמם מאחרים כשהיו ילדים.
״הוא בוכה כדי להשיג משהו״
״הוא בוכה סתם מפינוק״
״אל תתיחסו״
ועוד ועוד פנינים שכאלה ששידרו לנו מסר ברור: בכי זה מיותר, זה לא לגיטימי וזו חולשה, ולשדר חולשה בחיים האלה זה מסוכן.

אני מכיר את זה היטב מעצמי ואני מכיר את זה היטב מהרבה מאד גברים שאני מלווה בתהליכים לשקט פנימי.
אבל זו לא נחלתם של הגברים בלבד.
נכון, לרוב הבנות היה יותר מקום ואפשרות לבכות בילדות, אך בבגרות זה כבר סיפור קצת אחר.

אז איך זה מתבטא בחיינו הבוגרים?
זה מתבטא ברצינות יתר,
בצורך חזק בשליטה עצמית,
ברצון להוציא החוצה צד מסויים שלנו ולהחביא, להתבייש ולהדחיק צד אחר,

זה מתבטא במשפטים שאני שומע במפגשים כמו:
״והנה הבכיינית שבי יוצאת החוצה״,
״אמרתי לעצמי שלא אבכה אצלך היום וזה בכל זאת קורה, איזה מבאס״,
״אני אף פעם לא בוכה, לא יודע מה קרה לי״
והמשפטים האלה קורעים לי את הלב.

הם קורעים לי את הלב כי אני מבין מדוע זה נגרם ואיזה סבל זה גורם.
גם אני סבלתי מזה מאד בעבר.

כיום אני חושב שברוב המקרים בכי לא מעיד על חולשה כי אם על חוזק.
בכי לא מעיד על חוסר איזון פנימי, אלא דווקא על יותר איזון.

יש לנו ראש מאד חזק. מאד.
בשלב מסויים בילדות, בעקבות מצוקה רגשית שהיינו בה, הוא תפס שליטה והחל לדכא את הרגש שלנו.
כן, גם אצל רוב הבנות, אם כי הבעיה אצל הגברים חמורה הרבה יותר.
אולי זה גם בגלל שכשהיינו ציידים לא היה זמן לרגשות.
מי שהתעסק עם הרגשות שלו בזמן הציד,
לא הביא מזון הביתה.
זה היה עניין של הישרדות.
זה היה פעם, מזמן,
אבל בראש שלנו,
אנחנו עדיין באותה הישרדות בסוואנה.

וכך הראש, כדי להגן עלינו (ובעיקר כדי להגן על ההישרדות של עצמו בתוכנו), פיתח שיטות הגנה מהסביבה כדי שניפגע פחות.
רוב השיטות האלה מדכאות את הרגש ומתביישות בו ובכך גורמות לפגיעה פנימית חזקה:
אסור לבכות,
אסור להראות חולשה,
זה לא בסדר לבכות או להיות עצובים,
זה לא בסדר לפחד,
אם נבכה יתרחקו מאיתנו וינטשו אותנו,
אם נבכה יצחקו עלינו,
אם נבכה נישאר לבד.

לעיתים הראש עושה מניפולציה הפוכה וכדי לקרב אותנו למישהו הוא ״מאשר״ לרגש שלנו לבכות, משום שאינו מוצא דרך אחרת לבקש קירבה ואמפטיה.

כך או כך,
עד שנגיע לאיזון פנימי בריא,
עד שנגיע לחופש להיות מה שאנחנו עכשיו בקבלה ובאהבה,
לרובנו אין את החופש לבחור אם לבכות או לא.
מישהו אחר מחליט עבורנו וזה לא אנחנו.

בדרך לאיזון הפנימי לו אני קורא שקט פנימי,
כדאי לשים לב לדיבור הפנימי שמקטין, מתבייש ומדחיק את הרגשות הלא נעימים.

גבר (או אישה) שלא בכה כבר כמה שנים למרות שעבר אירועים קשים ומאתגרים מאד, זה יכול להיות סימן לחוסר איזון פנימי.
וכן, יש גם חוסר איזון פנימי מהצד השני.
רגש לא נשלט שעובר מצד לצד במהירות, רגע עצוב מאד ורגע שמח מאד, וראש חלש יותר, אך הם נדירים אצל גברים וגם אצל מרבית הנשים ונוכחים אצל רובנו בעיקר לתקופות קצרות.
נכון שהנשים מחוברות יותר לרגש שלהן מרוב הגברים, אך בעולם המערבי, לרוב גם אצלן הראש חזק יותר.

יש גם מקרים שהראש מאד מאד חזק וגם הרגש מאד מאד חזק.
זה כביכול מצב של איזון נכון?
אז זהו שלא בהכרח.

כששניהם חזקים זו סחרחורת בלתי נגמרת מצד לצד אם אין אמצע, אין עוגן פנימי חזק, אין מרחב של שקט בתוכו יכולות להגיע וללכת המחשבות והרגשות.
יש הזדהות מוחלטת עם המחשבות והרגשות ותחושה ש״זה מי שאני״.
זה מעייף, מחליש ומתיש אותנו,
וגורם לנו לחשוב שהחיים קשים, לא הוגנים ומלאי ״הפתעות״.

מה זה דיכאון?
דיכאון זה הרגש שלנו שמרגיש שהוא מאכזב את הראש וכבר לא יכול יותר להעמיד פנים שהכל בסדר.
איך הוא יודע שהוא מאכזב?
הוא מרגיש ואומרים לו את זה כל הזמן:
כשלא משתפים את הרגש בקבלת ההחלטות כי הוא לא מספיק אחראי,
כשמתביישים בו,
כשמסתירים אותו,
כשמונעים ממנו להתבטא בחופשיות,
זה מפליא שמתישהו הוא ייכנס לדיכאון?

אם היו לכם 2 ילדים והייתם עושים כל פעם רק מה שילד אחד רוצה, אותו הילד כל פעם, הילד השני לא היה מרגיש דיכאון? כעס? תסכול?
בוודאי שכן.
הוא היה לאט לאט דועך עד שלעיתים, באקט של ייאוש היה עושה מעשה קיצוני כדי למשוך את תשומת הלב שלכם.
כמו לשרוף את הבית ״בטעות״.
הוא לא באמת רצה לעשות נזק לבית, אבל שום דבר אחר לא גרם לכך שיראו אותו.

כך גם אצלנו,
כדאי שניזהר מלהגיע למצבים האלה
ולא נדכא שום גורם בתוכנו.
כדאי שניתן מקום וזמן לכל מה שעולה
ולאט לאט נלמד להתבונן בזה מתוך מקום שקט, נעים ומקבל.

אנשים שמדכאים את הרגש שלהם לא יהיו באמת מאושרים.
אך גם אנשים שנותנים מקום רק לרגש שלהם לא יהיו באמת מאושרים.
בשביל להיות מאושרים צריך איזון פנימי, צריך שקט פנימי וצריך לא להתבייש בעצמנו.

ואגב,
כשאנחנו אומרים ״אני מתבייש בעצמי״,
מי זה ״אני״ ומי זה ״עצמי״?
כמה כמונו יש?
אולי זה הראש שמתבייש ברגש?
ואולי לפעמים זה הפוך?

כך או כך,
אם יש בושה:
אין קבלה,
אין הסכמה להיות,
אין הסכמה לטעות,
אין הסכמה לסלוח.

אז מותר לך לבכות?

מותר לך לבכות!
מותר לך להיות עצוב!
מותר לך להיות מאושר!
ובעיקר מותר לך להיות מי שאתה עכשיו.