כשנלקחת מאיתנו וודאות שהיתה, במקום להיעצב על כך, יש לשמוח על עוד הזדמנות להרגיש חופשי בתוך אי הוודאות.
הוודאות מרדימה,
אי הוודאות מעירה.
הוודאות גורמת לנו להתייחס לדברים שבחיינו כמובנים מאליהם ואי הוודאות גורמת לנו להעריך אותם ולהודות עליהם יותר.
זה לא אומר שנרגיש כל חיינו אי וודאות מפחידה, משום שכשאנחנו הופכים את אי הוודאות לבית שלנו, כשאנחנו לומדים ומתרגלים להרגיש בנוח בתוך הזמניות של טבע הדברים, נוצרת וודאות נעימה ושקטה שכאילו אומרת:
״אני לא יודע מה יקרה, אבל מה שלא יקרה – אני אהיה בסדר״.
מתוך ההסכמה להיות בחוסר וודאות,
יותר נכון מתוך ההכרה שאין באמת וודאות לגבי שום דבר עתידי (שעדיין לא קרה), מתחברים בעוצמה לחיים בזמן היחיד שבו הם קורים: הרגע הזה, ומרגע שנוצר החיבור הזה, החיים הופכים לנעימים יותר, פשוטים יותר, ברורים יותר, בריאים יותר ומאושרים הרבה יותר.