סליחה ילדים אהובים שלי.
סליחה עידו שלא נוכל לחגוג לך בראש השנה יום הולדת 16 כמו שמגיע לך.
סליחה שלא נוכל ללכת יחד לגלוש בים,
או לבקר את סבא וסבתא.
סליחה אלעד שלא תוכל לצאת הביתה מהבסיס שלך במשך שבועות הסגר.
סליחה שאתה נאלץ ללכת כל היום בבסיס עם מסיכה בחום של 50 מעלות,
כאילו שטירונות כמו שלך,
לא מספיק קשה גם כך.
סליחה שלא יהיה לנו מספיק כסף בתקופה הקרובה.
סליחה שאתם נאלצים לראות ולחוות בגיל התבגרותכם את המדינה האהובה שלנו בקלונה,
משוסעת, מפורקת, מפוחדת, מאבדת שפיותה.
תסלחו לי.
סליחה שבמשמרת שלנו המדינה הופכת במהירות מסחררת מדמוקרטיה לדיקטטורה
ואין בקרב מקבלי ההחלטות איש אחד
אף
לא
אחד
שאומר עד כאן,
מספיק.
סליחה ילדיי האהובים שאלה נבחרינו,
שכבוד, כח וכסף הם הדברים שלאורם הם הולכים,
במקום חמלה, אהבה ואחדות.
סליחה על הכעס, התסכול, העצב והנפרדות שאנו חווים.
תסלחו גם לראש הממשלה שלנו.
הוא עושה הכי טוב שלו.
איך יודעים שזה הכי טוב שלו?
כי זה מה שהוא עושה.
הוא כנראה באמת משוכנע שהוא פועל לטובתנו,
אולי הוא מפחד
ואולי הוא חושב שהוא המשיח
ואולי הוא אכן כזה,
כי התעוררות המונית כמו זו שקורית עכשיו,
רק משיח יכול להביא.
אל תשנאו אותו,
אל תאחלו לו סבל חלילה.
תאחלו לו שיהיה עם שקט פנימי ואושר.
כי אף אחד לא סובל לבד
ואף אחד לא מאושר לבד.
מי שסובל ירגישו זאת היטב סביבו
וכך גם מי שמאושר.
תסלחו לו על ההחלטות המוזרות,
תסלחו לו על היהירות, על הנרקסיסטיות,
על הפחד ועל חוסר החמלה
ובעיקר תסלחו לו,
על שאינו יודע לבקש סליחה.
סליחה אמיתית כזו,
מהבטן,
מהמעיים.
זה דורש הרבה אומץ לבקש סליחה.
זה מוות קטן לאגו.
אפרופו מעיים,
סליחה מכל חולי הקרוהן והקוליטיס שאני מלווה יום יום לחופש מהמחלות הקשות האלה.
סליחה גם מכל האחרים שאני מלווה לשקט פנימי, בריאות ואושר.
סליחה שלא נוכל להמשיך להיפגש כרגיל, אלא רק בזום.
סליחה שתצטרכו לסבול עוד.
סליחה ורד אהובה שלי
שלא נוכל לצאת לחופשה שתכננו.
סליחה הורים אהובים שלי.
סליחה שלא נוכל להיפגש, להתחבק
ולאהוב מקרוב כמו שאנחנו יודעים.
סליחה מכן בנות ונשים אהובות
שלא חינכנו את ילדינו היטב,
שתור מסודר צריך להיות למזנון בבית הספר או בקופה בסופרמרקט,
ולא מחוץ לחדר מלון באילת.
סליחה.
בשנה הקרובה נצא אל המרפסת ונספור ציפורים נודדות אומר השיר האופטימי,
שהשנה מקבל משמעות מקאברית.
מרפסת זה כל מה שנשאר לנו.
סליחה ילדים אהובים שלי.
סליחה שלא הבנו קודם,
בלי שנעביר אתכם את הסבל הזה.
איך סבתא שלכם האופטימית תמיד אומרת:
״זה לא סוף העולם״.
היא צודקת.
סבתא תמיד צודקת.
אנחנו מתעוררים,
נולדים מחדש.
ובלידה יש כאב ולפעמים פחד,
אך אחריו יש חיים חדשים.
זה לא הסוף של העולם,
זו רק ההתחלה.
עולם חדש של אהבה נברא.
ועכשיו?
עכשיו אלה צירי הלידה.