אם נלך לרופא ונגיד לו שאנחנו דואגים מאד ממשהו,
הוא יגיד שזה נורמלי לחלוטין ואולי ימליץ לנו על איזה כדור הרגעה.
לעומת זאת, אם נלך לרופא ונגיד לו שאנחנו מדמיינים דברים שלא קרו עדיין, דמיוניים לחלוטין, ומפחדים מהם, הוא יאפיין אותנו כנראה כבלתי שפויים וייתן לנו כדורים פסיכיאטריים שונים.
מה שאנחנו לא מבינים ולא מודעים אליו הוא,
שזה בדיוק אותו הדבר.
רק התיאור והניסוח שונים.
כשאנחנו דואגים,
זה תמיד חשש או פחד ממשהו שעדיין לא קרה, משהו שאנחנו מדמיינים.
אנחנו מדמיינים את זה ומפחדים ודואגים לגבי זה.
אם זאת לא אי שפיות אני לא יודע מה כן.
איכשהו, במהלך השנים זה הפך בחברה שלנו לנורמלי והלא נורמליים הם המעטים שלא דואגים.
אז תחליטו אתם אם אתם נורמליים או לא.
שפויים או לא.
תחליטו אתם אם אתם רוצים לדאוג מדברים שעדיין לא קרו ובמרבית המקרים גם לא יקרו (וגם אם כן יקרו, במה עוזרת הדאגה?) או מעדיפים להיות נוכחים ברגע הזה (הרגע היחיד שקיים אגב) ולעשות עכשיו הכי טוב שאתם יכולים כדי שזה לא יקרה, ללא דאגה.
מה שברור זה,
שהחיים הרבה יותר נעימים ויפים ללא דאגות
ובניגוד למה שלמדנו ומה שאנחנו חושבים,
זה תלוי רק בנו.