מכירים אנשים עסוקים מאד?
כאלה שלא מוצאים זמן לנשום או לאכול?
ואני לא מתכוון ליום או לכמה ימים עמוסים במיוחד,
אלא לעומס מטורף כשיגרה.
איך אנחנו מגיעים למצב כזה שהיום שלנו עמוס לעייפה,
שלא לומר כאוטי,
רצים מפגישה לפגישה,
מדבר לדבר,
מאחרים,
מתנצלים,
וממשיכים כך יום ועוד יום ועוד יום?
למרות ההסברים ״המשכנעים״ של ההגיון של הראש שלנו מדוע אנו נוהגים כך,
אני חושב שמה שבאמת יוצר אצלנו התנהלות כזו, זה פחד לא מודע מזמן פנוי.
אבל למה שמישהו יפחד מזמן פנוי?
נחשוב רגע ונענה לעצמנו בכנות:
כאשר ״לא עשינו כלום״ בילדות
האם קיבלנו הערות לא נעימות על כך?
מה קורה כאשר יש לנו זמן פנוי?
מה אנחנו עושים בו?
עם מי אנחנו עושים את זה?
משעמם לנו בזמן הפנוי או נעים לנו?
מה קורה לנו כשאנחנו לא עסוקים?
זה מעורר בנו מחשבות ורגשות נעימים או לא נעימים?
מעצימים או מקטינים?
זמן פנוי זו הזדמנות עבורנו או איום?
הראש זורם או מציק לנו עם משימות שלא הספקנו?
אני מזהה שיש סקאלה שבשתי הקצוות שלה סובלים:
בקצה אחד יש את אלה מאיתנו
שמפחדים לא להיות עסוקים,
ובקצה השני יש את אלה
שמפחדים בדיוק מההיפך-
להיות כל כך עסוקים,
שלא יהיה להם רגע פנאי לעצמם
ולהם אגב, תהיה נטיה פחות להתחייב ולתאם דברים מראש לדוגמא.
מה קורה לנו כשאנו נמצאים על קצה של סקאלה?
קודם כל לרוב,
אנו כלל לא מודעים לכך שאנו ממוקמים שם.
שנית, להיות על קצה של סקאלה יכול ליצור חוסר איזון קיצוני.
בגוף, חוסר איזון קיצוני מכונה מחלה
והרי שלב ראשון בכל החלמה זה להבין שאתה לא בריא, לא מאוזן ולא פחות חשוב מזה,
להבין מה הסיבה האמיתית לכך.
אני מוצא שמי שמפחד מזמן פנוי מפחד מלבלות זמן עם הראש שלו.
הראש המלחיץ, הביקורתי, השופט, המאשים והנוטע רגשות אשם מתי שדברים קורים שלא לפי רצונו.
הראש שלנו הוא זה שחשוב לו למלא כל דקה ביום כדי שלא ישעמם לנו (לו) חלילה.
לעומתם,
מי שפוחדים מלהיות עסוקים מדי ולא מתחייבים לכלום מראש, אלה אנשים שהרגש שלהם יותר חזק ודומיננטי.
החופש חשוב להם יותר מלהיות יעילים.
ההנאה מהדרך חשובה להם יותר מהתוצאה ומצבירת הישגים.
אני פוגש אנשים כאלה וכאלה.
גם אני מן הסתם
נע כל החיים על הסקאלה הזו
ושלא יהיה ספק,
גם בקצה הסקאלה נמצאים אנשים שנחשבים מצליחים ומוכשרים מאד במה שהם עושים.
אך האם הם באמת מאושרים וחיים את החיים שהיו רוצים?
זה כבר עניין אחר מסתבר.
כמו בכל דבר,
חשוב להיות מאוזנים וחשוב המינון.
יותר מדי ממשהו, זה לא טוב,
פחות מדי, גם לא טוב.
כדאי שנמצא את האמצע של הסקאלה האישית שלנו ונבחר *באופן מודע* וחופשי היכן על הסקאלה אנו רוצים להיות בכל תקופה ותקופה בהתאם לנסיבות הפנימיות והחיצוניות המשתנות כל העת בחיינו.
כשנמצא את האיזון,
כשנמצא את האמצע שלנו,
החיים יהפכו לפשוטים, זורמים ונעימים יותר.
המסע אל השקט הפנימי הוא תהליך בו לומדים בדרך פשוטה ועוצמתית
כיצד למצוא את המיקום הנעים ביותר לנו על גבי הסקאלות הרבות והשונות בחיינו.