כולנו רוצים להתקדם בצעדים גדולים,
מה זה גדולים, ענקיים.
אבל לא תמיד אנחנו מוכנים לצעדים כאלה כי זה דורש מאיתנו משהו אחר.
זה דורש לוותר על הפחד והשליטה ואנחנו מעדיפים אפילו למות מאשר לוותר עליהם באמת.
אחרי מסע של 6 שנים ברחבי הודו,
בחפשו אחר פיתרון החידה לסבל האנושי,
לאחר שסיגף את גופו בנסיון להבין כך את החיים ולחוות הארה, רזה, כחוש ונטול כוחות,
התיישב מתחת לעץ הנסיך סידהרתה גאוטמה, הידוע כיום בכינויו בודהה (זה שהתעורר), ואמר:
זהו.
אני לא זז מפה מילימטר עד שאני מבין את החיים.
אמר, עצם את עיניו וזמן קצר לאחר מכן חווה שם הארה.
אחרי מסע רגלי של שנים בכל הודו,
כשניסה אינסוף שיטות,
לבסוף התיישב כנוע מתחת לעץ והירפה.
ואז זה הגיע.
אושו אמר אם תחפש זה יברח,
אם תרפה זה שלך.
המשך הסיפור המשעשע והלא ייאמן של בודהה הוא שחמשת המאמינים שלו שהלכו אחריו באש ובמים במשך 6 שנים כשסבל,
עזבו אותו ברגע שחווה הארה.
מדוע?
כי כשפתח את עיניו כאדם מואר,
הם ראו אור נפלא קורן ממנו ועצרו את נשימתם
לראות איזה דבר חוכמה נפלא יגיד כעת.
והוא?
הוא רק אמר: תכינו משהו לאכול.
כן, אחרי חודשים רבים של צומות וסגפנות, ברגע שחווה הארה והבין,
אמר להם עזבו שטויות,
בואו נאכל משהו,
הכל בסדר.
והם?
הם התאכזבו מאד וכעסו עליו שזה מה שיש לו להגיד ועזבו אותו.
ואם אחרי 2500 שנה אנחנו עוד זוכרים אותו ופחות אותם, כנראה שיש משהו בדבריו.
לסיכום,
צעדים גדולים מתאימים בנקודות זמן מאד ספציפיות,
בשאר הזמן עדיף התקדמות איטית וקבועה.
החלום על זבנג וגמרנו
מרחיק את הזבנג ומשאיר אותנו עם הגמרנו.