אנשים שעוברים איתי את המסע אל השקט הפנימי והופכים ליותר שלווים, מספרים לי שלרוב, הסביבה שלהם מרגישה שהם שונים ושלעיתים הסביבה מפרשת את השלווה הזו כאדישות.
חוויתי זאת גם מחלק מהסביבה שלי, לפני כ 7 שנים, כשמצאתי לראשונה שקט ושלווה פנימיים.
נשאלתי על כך פעם בפגישה:
״מה ההבדל בין שלווה ואדישות?״
ועניתי כך:
״ההבדל הוא פשוט והוא במקור שלהם:
המקור של האדישות זה פחד והמקור של השלווה זו אהבה״.
״איך נדע מתי אנחנו אדישים ומתי שלווים?״ נשאלתי.
״אי אפשר לטעות.
מי שאדיש ליבו אינו פתוח כלל. להיפך.
הוא סגור, מכווץ ופוחד להיפגע.
הוא לא נוכח באמת ברגע הזה.
מחשבותיו הם על מה שהיה ועל מה שיהיה.
האדישות, היא למעשה אדישות כלפי הרגע הזה, משום שאיננו מוכנים לשים אליו לב ולקבל אותו.
אפשר לומר שהאדישות מופיעה כמנגנון הגנה מעומס של סטרס ומפחד כלשהו מודע או לא מודע.
אצל חלקנו מנגנון ההגנה יתבטא בצורה אחרת, גם היא נפוצה מאד – של חרדות.
אך כשאנו שלווים מתוך אהבה, ההרגשה היא של רגעי חסד בהם ״הכל בסדר ולא חסר דבר״.
אנו מרגישים קבלה וחיבור חזקים מאד לרגע הזה, והלב פועם ומתרגש ואוהב את מה או את מי שמולנו״.