שלושת הנזירים

הסיפור שלנו היום הוא על שלושה נזירים שחיו לפני כ 2000 שנה במנזר עתיק בסין הרחוקה.

באותה התקופה היו רק שלושתם במנזר, מלבד ראש המנזר.

נזיר אחד היה צעיר ומאד מאד רציני.
רציני ואחראי.
הוא הקפיד על התרגולים היומיים הקפדה יתרה.
הוא גם היה מעיר לנזירים האחרים על כל סטיה קלה מהכללים.
עיניו היו חסרות מנוחה.
מכווצות ממחשבות ורוב הזמן היו נראות טרודות.
הוא היה דאגן והיה חושב הרבה על מה שהיה ומה שיהיה.
זו היתה דרכו להשתפר.
זו היתה דרכו להצליח במשימה שלקח על עצמו – ללמוד איך לחיות חיים מלאי משמעות פנימית, חיים מלאי שקט ושלווה, אושר ואהבה.
הכינוי שלו היה: ״ככה צריך״.

הנזיר השני היה שונה מאד.
הוא גם היה צעיר, אך אהב מאד לצחוק ולהשתטות.
הוא היה קם מתי שבא לו,
מתרגל רק אם הרגיש שהגיע הזמן לכך,
קורא בספרי הלימוד עד ששיעמם לו ואז היה מפסיק.
כשקרה משהו מצחיק במנזר הוא היה הראשון לצחוק בקול רם ומתגלגל,
וכשקרה משהו עצוב, היה מיד בוכה ונעצב עמוקות.
גם עיניו היו חסרות מנוחה.
שובבות ופתוחות לרווחה כשזמם מעשה קונדס לחבריו
ומוטרדות כשנעלב.
מצב הרוח שלו היה יכול לנוע מצד לצד עשרות פעמים במהלך היום.
הוא לא אהב את המטלות של המנזר
וחיפש אינסוף תירוצים מדוע לא לעשות אותם.
הכינוי של הנזיר השני היה: ״ככה בא לי״.

הנזיר השלישי היה שונה משניהם.
הוא היה נזיר מבוגר וחכם.
היה לו שקט עמוק מאד,
וחיוך קטן קבוע על פניו.
עיניו היו בורקות ונוצצות מהתרגשות,
פתוחות לרווחה,
כאילו לא רצה לפספס אף רגע.
מי שהסתכל בעיניו ראה אוקיינוס של שקט עמוק, פשטות, קבלה וחוכמה.
הכינוי שלו היה: ״ככה זה״.

זה לא ששני האחרים לא היו חכמים,
אך אצל ״ככה זה״ החוכמה הורגשה מבלי שפצה את פיו,
דרך העיניים ושלוות הנפש שלו.
היה משהו בעיניים שלו ששידר שלווה וחוכמה.
היה משהו באנרגיה שלו שאמר:
״הכל בסדר ולא חסר דבר״.

במשך השנים הצטרפו עוד ועוד נזירים למנזר,
אך שלושת הנזירים שלנו היו הוותיקים ביותר, מלבד ראש המנזר.
יום אחד, ראש המנזר הזקן הלך לעולמו.
עזב את גופו והמשיך הלאה במסע.

לאחר מספר ימים התכנסו כל הנזירים באולם המדיטציה הראשי כדי לבחור ראש מנזר חדש.
כולם הסכימו שזה צריך להיות אחד משלושת הנזירים הוותיקים.

אך במי יבחרו?
ב"ככה צריך", "ככה בא לי" או "ככה זה"?
במי אתם הייתם בוחרים?

״ככה צריך״ מאד רצה להיות ראש המנזר.
הוא היה חכם ורציני אך גם לחוץ ועצבני לעיתים קרובות.
לא היה כל כך כיף איתו.
הנזירים תהו בינם לבין עצמם אם יהיה נעים לשהות במנזר אם "ככה צריך" יהיה זה שיוביל אותו.

״ככה בא לי״ גם מאד רצה להיות ראש המנזר.
הוא היה חכם ומצחיק,
אך לא היה רציני ולא אחראי
ומצבי הרוח שלו היו משתנים כל הזמן.
הנזירים תהו אם יוכלו להתקדם במשימה שלקחו על עצמם,
אם "ככה בא לי" יהיה זה שיוביל את המנזר.

בעודם מתלבטים התרומם לפתע ״ככה זה״,
קם על רגליו מול כולם והודיע:
״איני רוצה להיות ראש המנזר״.
״איני חפץ בכבוד הזה ולא בתפקיד הזה. תנו אותו לאחד מחבריי״, אמר והתיישב.

הנזירים היו המומים.
היה נראה שהוא האדם המתאים ביותר לתפקיד, אך הוא אינו רוצה זאת.
הסתודדו הנזירים וטיכסו עצה מה לעשות.

אחד הנזירים אמר ששמע שבעיר הסמוכה, מרחק יומיים הליכה מהמנזר,
הגיע לביקור ראש מנזר זקן, ותיק, חכם ומוערך, ממנזרו שנמצא הרחק בהרים,
מרחק ימים רבים של הליכה.
״אולי נשלח נציג שישאל את עצת המורה החכם״ אמר הנזיר לחבריו.

פה אחד הסכימו כולם ובחרו באותו נזיר צעיר שיילך וישאל את המורה החכם מה עליהם לעשות.

עם תרמיל על הגב ולב מלא התרגשות יצא הנזיר לשליחות החשובה שקיבל.
כעבור יומיים של מסע הגיע לעיר.

תושבים חביבים הראו לו היכן נמצא המורה החכם.

בשעת שקיעת השמש, הגיע הנזיר לבית פשוט וראה את המורה יושב עם עיניו עצומות וחיוך נעים על פניו.
הנזיר התיישב מולו בדממה, חושש להפריע למורה הזקן.
״מורה חכם, האם תוכל לעזור לי?״ שאל הנזיר.
״איני יודע״ השיב המורה החכם בחיוך עם עיניים עצומות.

תשובתו הכתה בתדהמה את הנזיר.
״אכן כמה חכם הוא״ חשב הנזיר.
״אם עדיין לא שמע את בקשתי, כיצד יידע אם יוכל לעזור לי או לא״.
״כמה פשוטה היא האמת״ חשב הנזיר.

סיפר הנזיר למורה החכם את המצב במנזר שלהם.
הוא תיאר את שלושת הנזירים עם התכונות המאפיינות אותם וההתלבטות הגדולה.
מי הוא המתאים ביותר לשמש כראש המנזר:
"ככה צריך", "ככה בא לי", או "ככה זה"?

כשסיים הנזיר לתאר את ההתלבטות, פקח לפתע המורה את עיניו והישיר מבט אל הנזיר הצעיר.
מבטו היה מלא אהבה, רוך, חמלה ואור.

הנזיר הצעיר התבונן בעיניו של המורה החכם
וראה בתוך עיניו הוויה טהורה של נוכחות מקבלת ואוהבת.
באותו הרגע לא היה עבר, לא הווה ולא עתיד.
לא היה מקום ולא היה זמן.
היה יקום שלם שהשתקף מתוך עיני המורה החכם.

בבת אחת,
השתררה דממה בראשו המוטרד של הנזיר וכל צרותיו נשכחו ממנו.

״התשובה שאתה מחפש פשוטה מאין כמותה״ אמר בקולו העדין המורה הזקן.
״מי שמתאים להוביל את המנזר בשנים הבאות הוא זה שאינו רוצה בתפקיד.
זה שאינו מוטרד מדבר, ששקט הוא ביתו וחיוך תמידי הוויתו.
היש מתאים ממנו?״ שאל המורה.

הנזיר הצעיר הסמיק במבוכה וענה:
״הצדק עמך מורה חכם. אין מתאים ממנו.
אך מה יהיה על שני הנזירים האחרים?
כיצד נדאג לכך שלא ייפגעו מההחלטה?״ שאל.

המורה החכם קם על רגליו, חייך ואמר:
״הם יהיו יועציו".
הוא הרים את יד ימינו ואמר: "ככה צריך״ יעמוד לימינו וייעץ בנושאים שרצינות ואחריות הם חשובים,
הוא הרים את ידו השמאלית ואמר: ו״ככה בא לי״ יעמוד לשמאלו וייעץ לו בנושאי האוירה, הקלילות, הצחוק, השמחה והכיף במנזר.
כך, כששניהם יועצים לו, יוכל הוא לקבל את ההחלטות בשיקול דעת וברוגע״.

הנזיר הצעיר קם בהתרגשות וקד קידה עמוקה.
הוא הודה למורה הזקן והחכם ויצא מהבית במסעו חזרה אל המנזר.

״כמה פשוט״ הוא חשב.
״כיצד לא ראינו זאת כולנו?
לתפקיד כה חשוב ודאי שכדאי לבחור את זה שלא רוצה להתכבד בו.
זה שכוח וכבוד אינם מדברים אליו ואינם נותנים לו מאומה, הוא המתאים ביותר, שכן כבר יש לו הכל בתוכו.
זה שאינו צריך – הוא חופשי".

וכך היה.

הנזיר הצעיר חזר למנזר וכינס את כל הנזירים.
הוא סיפר להם על נוכחותו המדהימה של המורה הזקן ועדכן אותם בעצתו החכמה.

״ככה זה״ שראה שכך הם פני הדברים, נאות לקבל את התפקיד.
הוא ראה שכל הנזירים רוצים זאת פה אחד.
"ככה צריך" ו"ככה בא לי" הסכימו לקבל על עצמם את תפקיד היועצים.

עם השנים, שמו של המנזר יצא למרחקים
כמקום משכנם של הקבלה, השקט, האיזון, הפשטות והחוכמה.

ו״ככה צריך״ ו״ככה בא לי״?
הם הפכו ליועצים נאמנים מאין כמותם.
הם למדו לייעץ ללא ציפיה ולקבל את החלטות ראש המנזר באהבה.
הם ידעו שהחלטותיו הם לטובת כולם, גם לטובתם.
ועם השנים הם התמתנו מאד באופיים והפכו גם הם לשלווים, רגועים ושמחים יותר.

זה הסיפור על שלושת הנזירים.

בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר מנזר כזה.
בתוך כל אחד מאיתנו קיים "ככה צריך" אחראי ורציני שלוקח את החיים מאד ברצינות,
לעיתים יותר מדי, לא מרשה ליהנות ללא סיבה, מפחיד אותנו שהחיים לא צפויים ומלאי סכנות ודואג מאד.

בתוך כל אחד מאיתנו קיים גם "ככה בא לי",
שרק רוצה ליהנות ללא כל אחריות,
צריך שיאהבו אותו ורואה את החיים בצבעים דרמטיים מאד.

וקיים בתוכנו גם "ככה זה".
תודעה טהורה של אחדות, אהבה וקבלה.
הוא לא מתווכח עם המציאות – בפשטות ובשקט הוא יוצר אותה.
אצלו הכל בסדר כל הזמן ולא חסר דבר.

מי מקבל אצלנו את ההחלטות במנזר הפרטי שלנו?
מי חזק יותר?
״ככה צריך״, ״ככה בא לי״ או ״ככה זה״?
האם אנו רציניים מדי?
האם אנו נהנים מהחיים?
האם אנו חסרי אחריות לגמרי?
האם הנאה מהחיים היא הדבר היחיד שמעניין אותנו?
האם גילינו בתוכנו את המורה הזקן והחכם שמאזן את שני היועצים שלו?

לפני 6 שנים מצאתי את "ככה זה", המורה הזקן, בתוכי.
מדוע זקן?
כי הוא הרבה יותר מבוגר ממני.
הוא היה לפני שהופעתי פה ויהיה אחרי שאיעלם מפה עם גופי.

הוא תודעה צלולה,
שקט פנימי עמוק,
אהבה ללא תנאי,
קבלה של הרגע הזה.
״ככה זה״ הוא המורה החכם בתוכנו שמלמד איך לא להתנגד למה שקורה.
איך קודם לקבל ואז לשנות אם אפשר.

מורים רוחניים אומרים כבר אלפי שנים למי שרוצה לשמוע,
שהוא, "ככה זה", זה מי שאנחנו באמת
וששני היועצים שלו – "ככה צריך" ו"ככה בא לי" הגיעו כשנולדנו ויעזבו כשנמות.

אם הם הזמניים והוא הקבוע,
אולי מוטב יהיה אם הם יהיו יועצים ולא המנהלים שלנו בפועל.

מוטב יהיה לו נכיר את ״ככה זה״ שלנו היכרות עמוקה,
ונאפשר לו לנהל את חיינו בקבלה, חמלה, ללא פחד, ועם מלא אהבה.

מוטב יהיה לו נכיר את עצמנו.

 

להאזנה לסיפור על שלושת הנזירים היכנסו לקישור:
שלושת הנזירים