שער הזמן

כבר לפני אלפי שנים הבינו בתרבויות מסויימות את הסודות של שער הזמן.
הם הבינו שריפוי פיזי, ריפוי רגשי, ריפוי נפשי, כולם עוברים דרך שער הזמן.

הם הבינו שמה שאנו קוראים לו מציאות הוא חלום שאנחנו יצרנו,
ושהמציאות נמצאת במרחב תודעה אחר.

הם לא קראו לזה שער הזמן.
זה שם שאני המצאתי.

אני אחסוך לכם את החיפוש,
אם תחפשו בגוגל "שער הזמן" תמצאו 0 תוצאות.
בעוד כמה ימים תמצאו את המאמר שאתם קוראים עכשיו, באתר שלי,
כתוצאה היחידה בגוגל.

אז מה הוא אותו שער מסתורי שמי שעובר בו חווה טרנספורמציה אדירה?

שער הזמן הוא שער תודעתי שהעובר בו מגיע למרחב מעבר למה שאנחנו קוראים "זמן".
העבר והעתיד, שהם למעשה "הזמן" הופכים לזיכרון ודמיון ללא כל הזדהות איתם.

מרגע המעבר, הדבר היחיד שקיים הוא הרגע הזה.

היות והעבר והעתיד הם שמנפישים חיים באגו,
ללא הזדהות עימם,
האגו מת.

החיים שלנו תמיד קרו, תמיד קורים ותמיד יקרו ברגע הזה.
תנו לזה רגע.
תקראו את המשפט הזה שוב ושוב עד שזה יתיישב אצלכם טוב:
החיים שלנו תמיד קרו, תמיד קורים ותמיד יקרו ברגע הזה.

אם כך, אם זה כל כך פשוט,
מדוע כל כך מעט אנשים חצו את השער הזה?
רמז לתשובה נמצא במשפט שכתבתי לפני רגע:
"ללא הזדהות עימם, האגו מת."
האגו יעשה הכל כדי לא למות. הכל.

כשאנחנו לא סולחים לדוגמה,
אנחנו בטוחים שזה צודק, ושמי שעשה לנו מה שעשה לא בסדר וכו',
אך מה שבאמת קורה הוא שהאגו מנצל משהו שקרה כדי להישאר בשליטה.
כדי לא למות.
אין לזה באמת קשר לצדק,
יש לזה קשר להישרדות של האגו.

ואכן, אחד הדברים שהכי מחזקים את האגו זה להיות צודק.
עוד דבר שמחזק מאד את האגו זה להתנגד למציאות.
ברגע שאנחנו מתנגדים או "צודקים",
אנו נתקעים במבוך הזמן: בעבר ובעתיד.

פלוני עושה משהו,
אני מפרש את זה כלא בסדר ולא צודק
ונוצרת בי התנגדות למה שנעשה.
וכך משום מקום נהיה לי זמן – נהיה לי עבר ועתיד
והאגו מרחף בין שניהם ללא הרף כמו סהרורי.

בגלל שפלוני עשה כך וכך (בעבר), איני יכול להיות בשלווה עכשיו,
אך אם יתנצל ממש מהלב (בעתיד) ויבין היכן שגה (בעבר), אוכל אולי לסלוח לו (בעתיד).

וכך,
לאורך האנושות,
תקועים מרבית בני האדם במבוך אינסופי של זמן,
חושבים כ 50,000 מחשבות ביום,
99% מהן על העבר או העתיד,
שני זמנים שלא קיימים,
99% מהן מחשבות שלא הם בחרו,
האגו בחר עבורם.

ואם יש פתאום בנמצא בן אנוש שעבר בשער הזמן,
הוא כל כך חריג,
כל כך יוצא דופן,
שמיד נצמיד לו כינויים שונים,
נצמיד לו הגדרות שונות
וננסה לצמצם אותו למימדים אותם נוכל להבין
עם האגו המוגבל שלנו.

אז במערב נהיה פופולרי אצל מורים רוחניים לדבר על הרגע הזה וכאן ועכשיו.
במזרח לעומת זאת, המורים הרוחניים לא מבינים על מה המהומה:
"נסו להיות בזמן אחר נראה אתכם, האם אתם יכולים להיות בזמן אחר מעכשיו?" הם שואלים בפליאה.

"אבל מה הקשר בין מבוך הזמן ושער הזמן לבעיות שיש לי עכשיו?" אתם אולי שואלים.
שאלה מצויינת.

ובכן, כל מי שעבר בשער הזמן מסביר לנו במילים דומות את מה שמעבר למילים:
כל הבעיות שיש לכם בחיים מקורן בקיום הזמן עבורכם.
השגיאה שלכם היא לעסוק בפתרון הבעיות בתוך מרחב הזמן – דבר סיזיפי ואינסופי,
במקום לעבור דרך שער הזמן ולצאת לחופשי.

"אז מדוע כל כך קשה לעבור בשער הזה או אפילו למצוא אותו?" אתם אולי שואלים.
יש לכך כמה סיבות ולא אכנס לכולן כעת,
אך אחת הסיבות העיקריות לכך היא שמרבית האנשים סביבנו, כמעט כולם,
עסוקים גם הם בנסיון לפתור בעיות בתוך מרחב הזמן.

וכך אגו אחד תומך בשני, בשלישי וכן הלאה.

זה מתפשט כמו וירוס, כמו מחלה.
זו אכן מחלה.
בעיניי זו ה-מחלה.

זו אם כל המחלות,
ולכן התרופה אליה,
היא אם כל התרופות.

ככל הנראה,
מכל מיני החיים ביקום,
המחלה הזו היא נחלתם של בני אדם בלבד.

שבו פעם ליד עץ ותרגישו אותו.
תגידו לי אם הוא מודאג מהעתיד או כועס על העבר.

תפגשו פעם אריה,
תתבוננו בו היטב בעיניים ותגידו לי
אם הוא מוטרד ממה יהיה לו לאכול בעוד חודש.

ואני שואל אתכם,
אם בני האדם הם המין היחיד שסובל מהמחלה הזו,
האם אנו באמת ראויים לתואר היצור האינטליגנטי והמפותח ביותר עלי אדמות?
האם זו אינטיליגנציה לפתח כאב וסבל מכל דבר שקורה או לא קורה?
האם זו אינטיליגנציה להעביר את החיים בפתרון בעיות שאנחנו יצרנו, כשאנו כלל לא נוכחים בהם?

בעיניי,
גרגר החול הכי קטן בים,
יותר אינטיליגנטי מהאדם הכי חכם.

למרות זאת,
בני האדם מסתובבים בעולם עם איזו פטרונות כזאת,
הרגשת עליונות,
הרגשת חשיבות,
הרגשה שאנחנו משהו מיוחד.

טוב בזה אנחנו צודקים,
כמו שהראיתי בדוגמאות,
אנחנו באמת משהו מיוחד.
לאו דווקא לטובה.

השאלה היא אם אנחנו מוכנים כבר לוותר על המיוחדות הזו?
האם אנו מבינים שהיא לא עובדת? מיותרת?

האם אנו מבינים שכל היקום חוץ מבני האדם,
נמצא מהצד השני של שער הזמן?

האם אנו מוכנים לסיים את תקופת המיוחדות שלנו?
האם סבלנו מספיק?

האם אנו מוכנים לאיחוד המרגש עם היקום?
האם אנו מוכנים לחזור להיות אחד?