תלונתיות

יש בדיחה על ילד שלא דיבר עד גיל 5 שממחישה את הנושא.
ההורים המודאגים כמובן,
לקחו אותו לכל רופא, מטפל ויועץ שיכלו
וכלום לא עזר – הילד לא דיבר.
ערבי שישי אחד ישבה כל המשפחה המורחבת יחד לארוחה והניחו לפני הילד מרק.

הילד טעם מהמרק ולפתע אמר בקול רם:
"אמא, המרק קר".

המשפחה היתה בהלם כמה שניות.
אמו ואביו קפצו עליו בשמחה בחיבוקים ונשיקות:
"מה זה, אתה מדבר?"
הילד הסתכל עליהם באדישות וענה: "כן, ברור".
"מה ברור?" ענו ההורים המופתעים,
"מדוע לא דיברת עד עכשיו?"
"עד עכשיו הכל היה בסדר" ענה הילד.

אני תמיד נזכר בבדיחה הזו כשאני שם לב שמרבית הזמן אנחנו לוקחים יותר מדי דברים כמובנים מאליהם ואנחנו נוטים הרבה יותר להתלונן, מאשר להיות בהודיה, גם כשהכל בסדר והכל הולך לפי התכנון.
רוצים דוגמה?
יאללה נתחיל.

נגיד שקבעתי איתכם שאני אאסוף אתכם ממקום כלשהו ב 11:00 בבוקר.
אתם מתייצבים שם בזמן ואני גם – מגיע בול בזמן.
רוב הסיכויים שלא תזכירו את זה שהגעתי בזמן,
כי אין בזה משהו מיוחד,
הרי זה מה שקבענו, אז זה ברור שזה מה שאמור להיות,
וגם אם תזכירו את זה שהגעתי בזמן,
זה יהיה במילה קטנה ומיד נעבור הלאה לדבר על משהו אחר.
אבל אם אאחר בעשרים דקות? חצי שעה?
וואי וואי איזו שטיפה אקבל.

רוצים עוד דוגמה?

נגיד ששלחת את בן זוגך להביא כמה דברים מהסופר
(רק על זה אני יכול לספר 14 בדיחות שונות אבל בפעם אחרת).
אז התכשיט שלך הגיע לסופר,
עשה את הקניות וחזר הביתה.
את שואלת אותו "היה הכל? משהו היה חסר?"
והוא עונה "לא, אם היה כבר הייתי מתקשר לשאול מה לעשות",
או משהו בסגנון.
בכל מקרה,
הוא הביא את כל מה שביקשת.

איך תגיבי לזה?
תגידי אולי "יופי תודה" קטן כזה,
כי ברור שהוא הביא מה שצריך,
כי זה התפקיד שלו בחלוקת המשימות ביניכם.
"למה הוא ציפה החצוף הזה? למדליה?
הוא יודע מה אני עשיתי היום?" אולי את חושבת.

אבל אם הוא שכח משהו שחשוב לך?
או אם הוא הביא משהו אחר שלא רצית מבלי להתייעץ?
וואי וואי איזו שטיפה של תלונתיות הוא יקבל.

עוד דוגמה:
אם קבעתי איתכם פגישה אצלכם במשרד/בית ונפגשנו בול בזמן שקבענו?
ברור מאליו.
אבל אם הגעתי עד אליכם ואתם לא שם.
שכחתם בכלל מהפגישה.
אתם בים.
וואי וואי מה ייצא ממני עליכם.

וכשאנחנו יושבים במסעדה והזמנו מנה והיא הגיעה מהר ובדיוק כמו שרצינו?
נשמח אבל נעבור ישר הלאה.
ואם זה לא הגיע כמו שרצינו ולא מהר?
שמישהו יזמין משטרה ואמבולנס עומדים להיות נפגעים…

אני קצת מקצין בכוונה (ואולי לא)
אבל כך הם פני הדברים.
יש אינסוף דוגמאות לכך.
אינסוף.

תחשבו על זה ותראו שאנחנו הרבה יותר מתלוננים מאשר מביעים הערכה ותודה אמיתית.
אני שם לב לזה כבר מעל 6 שנים רצוף ואני רואה שאצל רובנו זה כך.
יכול להיות שזה קשור לנתון הבא ששמעתי פעם,
שאני לא יודע בוודאות אם הוא נכון,
אבל זה בהחלט מרגיש ככה לפחות בעולם המערבי הלחוץ.

אתם יושבים?
יופי קבלו:
ילד עד גיל 18 שומע 100,000 פעמים את המילה "לא",
ורק 5,000 פעמים את המילה "כן".

תקראו את זה שוב בבקשה.
ושוב.

זה בטח לא עוזר לנו להיות חיוביים ומלאי הכרת תודה לגדול ככה,
אלא יותר עוזר לנו להיות תלונתיים, מרירים, מרצים ומתגוננים.

אז למה אני כותב לכם את כל זה?
כי תלונתיות היא בעייתית מאד
ואני אפרט ממש מעט למה,
רק כדי שתבינו את הרעיון.

קודם כל תלונתיות היא ההיפך מאושר.
אי אפשר להיות מאושר ולהתלונן באותו זמן.
אתם מוזמנים לנסות.

דבר שני, זה סוחט מאיתנו אנרגיה.

דבר שלישי, זה סוחט אנרגיה ממי שבסביבה שלנו
ולא רק מזה שעליו או מולו אנחנו מתלוננים.

דבר רביעי, זה מגדיל את השליטה של האגו/מיינד שלנו בנו.
התלונה הרי מגיעה מהמיינד/האגו שלנו כי משהו לא קרה כמו שהוא רצה.
ההזדהות השגויה עם המיינד/האגו גורמת לנו להרגיש שאנחנו צודקים ומה שקרה לא.
האגו אוהב להיות צודק ולהתלונן ושליטת האגו שלנו בנו היא הבעיה היחידה של האנושות בעיניי.

דבר חמישי, זה מפחית את שמחת החיים הטבעית הטבועה בנו.

דבר שישי, זה מחליש את המערכת החיסונית ויכול לגרום למחלות.

דבר שביעי, זה גורם לנו להתעסק במישהו או משהו אחר ומונע מאיתנו להיות מודעים ולראות את האמת והיא:
שהמקור של תלונתיות זה פחד מביקורת.
מדוע זה המקור?
תחשבו על זה,
נגיד שיש לי פחד מביקורת והוא מן הסתם לא נעים לי,
אז מה אני אעשה?
אני אדבר עליכם, או על ההוא, או על המצב וכו'
וככה מתעסקים במישהו אחר ולא בי.
הדחקה פר אקסלנס,
שקורית באופן לא מודע.

אנשים שהפחד שלהם מביקורת פוחת,
הופכים לפחות ביקורתיים.
בדקתי את זה, אתם מוזמנים לבדוק גם.

דבר שמיני ואחרון,
תזכרו את זה וזה חשוב מאד:
אף אחד לא אוהב שמתלוננים עליו.
לאף אחד זה לא נעים.

א ף א ח ד.

לא ילד בן 5 ולא ילד בן 50.

אז נגיד שמגיע אליי לתהליך "המסע אל השקט הפנימי" אדם תלונתי "(אין הרבה אנשים שהם לא תלונתיים – זה רק ברמות שונות. יש כאלה שמאד ויש כאלה שמעט),
אני אתחיל לעשות איתו עבודה על התלונתיות שלו?
המממ לא כל כך.
לא אני.
אני מעדיף לעבוד איתו על המקור של הדברים כולם
וזה הגעה לשקט פנימי.

עדיין לא פגשתי אדם שמתלונן בזמן שיש לו שקט פנימי.
אם יש לנו שקט פנימי או אין לנו שקט פנימי: זה בעיניי המקור של הכל.

ואחת הדרכים להגיע לשקט פנימי היא לשחרר את הפחדים שלנו ואת הפחד שהוא המקור של כולם,
גם של הפחד מביקורת,
ואז לא צריכים לעסוק בכל הפחדים שלנו אחד אחד.

התוצאה היא שלפעמים אני יכול לעבור מסע שלם עם מישהו מבלי שאדבר ולו מילה אחת על הנושא,
אבל יהיה שיפור עצום ברמת התלונתיות שלו
וזאת משום שיש לו הרבה יותר שקט פנימי והרבה יותר שליטה בשקט הפנימי שלו.

אז לסיכום,
כדאי להיות מודעים לזה ולהשתדל להתלונן פחות.
הגוף שלכם, הנפש שלכם, השקט שלכם והסביבה שלכם יודו לכם על כך.

כדאי לשים לב לזה אצל אחרים ולסלוח להם בליבנו שכעת הם כך.
לא חייבים לשתף פעולה עם כל תלונה שמישהו משמיע באוזנינו על מצב או אדם אחר.
אפשר לשנות את הדרך בה עונים לרכה יותר ואפשר לשנות נושא.

ככל שנתלונן פחות,
רמת השקט והאושר שלנו יעלו.

ושימו לב,
אם אנחנו מתלוננים בראש שלנו,
אבל לא מוציאים את זה החוצה בדיבור –
זה בדיוק אותו הדבר.
זה אותו נזק בדיוק לעצמנו,
אולי אפילו יותר (כי לא פרקנו),
ואולי מעט פחות נזק לסביבה.

אז מה עושים כשרוצים לשנות משהו?
האם ניתן לשנות משהו שלא דרך תלונה?
האם ניתן להירגע בלי להוציא קיטור של תלונתיות מהמערכת שלנו?

לומדים לפעול לשינוי לא בדרך של תלונה,
אלא בדרך של בקשה, הצעה, ציון עובדה,
תוך כדי קבלה של מה שקרה,
שהופכת את תהליך השינוי לנעים הרבה יותר.

ושוב,
בעיניי הרבה יותר מסובך להתעסק בכל הפרטים האלה
מאשר למצוא את השקט הפנימי שלנו שמסדר את הנושא אוטומטית,
אבל עדיין הבאתי את זה פה לפניכם,
כדי שתהיו מודעים לכך ותוכלו לבחור לנהוג אחרת.

פעם,
הייתי כל כך תלונתי,
שהיתה לי במחשב ספריה מסודרת של תלונות.

אם אני השתפרתי,
כל אחד יכול.

עלינו לבחור את הדרך שלנו,
העיקר שנהיה פחות תלונתיים
ויותר מאושרים.