היה פעם מנזר שחוקיו היו מחמירים ביותר.
בעקבות נדר של שתיקה,
אסור היה לדבר כלל.
אך היה יוצא מן הכלל לחוק זה:
בכל עשר שנים היה מותר לכל נזיר לומר לראש המנזר שתי מילים בלבד.
לאחר שבילה את עשר השנים הראשונות שלו במנזר, ניגש נזיר אחד אל ראש המנזר:
"עברו עשר שנים" אמר ראש המנזר,
"מה הן שתי המילים שברצונך לומר?"
"המיטה קשה…" אמר הנזיר.
"אני מבין" ענה ראש המנזר.
עשר שנים מאוחר יותר, הנזיר חזר אל משרדו של ראש המנזר:
"עברו עוד עשר שנים" אמר ראש המנזר.
"מה הן שתי המילים שברצונך לומר?"
"האוכל מגעיל…" אמר הנזיר.
"אני מבין" ענה ראש המנזר.
עברו עשר שנים נוספות והנזיר נפגש שוב עם ראש המנזר אשר שאל:
"מה הן שתי המילים עכשיו, לאחר עשר שנים אלו?"
"אני עוזב!" אמר הנזיר.
"ובכן, אני יכול להבין" ענה ראש המנזר.
"מאז שהגעת, אתה לא מפסיק להתלונן".