אנחנו בעיצומה של תקופה מאד מיוחדת.
זוהי תקופה בה האנרגיה בכדור הארץ משתנה.
אנרגיה של אהבה שוטפת את המרחב בו אנו חיים.
זה נראה אחרת אני יודע.
זה נראה לעיתים הכי ההיפך מאהבה שאפשרי,
הכי חושך.
אך זה מה שהאנרגיה הזו מביאה עימה.
היא מביאה צלילות ואמת,
וצלילות ואמת חושפים את מה שיש.
זו תקופה בה קשה מאד להסתיר את האמת,
אנרגטית, זה הופך לבלתי אפשרי.
אנשים מופתעים מעוצמת הניתוק של הנהגה כזו או אחרת,
מאובדן הבושה,
מהציניות,
מחוסר החמלה,
מהפחד,
אך אל לנו להיות מופתעים.
זו תקופה בה לא ניתן יותר לחיות בסתירה,
השקר שנאמר בבוקר מתגלה כעבור שעה.
וזה לא בגלל הרשתות החברתיות,
משום שהן קיימות כבר שנים רבות
ומעולם לא היה דבר כזה יכול לקרות.
מנהיגים מגלים לתדהמתם,
שהכל יותר שקוף,
הכל יותר חשוף,
הכל יותר ברור.
הם עומדים מול מצלמות ולא יכולים יותר להסתיר פיזית ואנרגטית את הדיסוננס
בין מה שהם אומרים לאמת שהם יודעים.
כדור הארץ עובר Shifting רציני.
ולא רק אותם זה מבלבל,
גם אותנו,
כי גם אנחנו לא רגילים לקבל את האמת שניה אחרי השקר.
אז אנחנו אומרים ״לא יכול להיות״,
פעם,
פעמיים,
שלוש,
עשר,
והם אומרים ״לא יכול להיות״,
פעם,
פעמיים,
שלוש,
עשר,
וכבר לא ברור אם זה הם ששיקרו לנו,
או אלה אנחנו ששיקרנו לעצמנו.
אולי זה גם וגם.
האמת,
זה גם לא ממש משנה.
מה שמשנה זה מה שנעשה עם זה עכשיו.
לפעמים יותר קל לא לדעת את האמת,
משום שהאמת לא תמיד נעימה,
לפעמים היא קשה מאד.
אך זה הקטע עם האמת,
היא לא תמיד נעימה,
אך היא תמיד יכולה להוציא לחופש.
חופש ממה?
מלפנטז,
לדמיין,
להאמין,
לקוות,
לספר סיפור,
לחיות בתוך חלום.
כל אלה נהדרים כשהם מושלכים על העתיד,
אך כשהם מושלכים על ההווה,
הם אינם מאפשרים לנו לראות את המציאות כמו שהיא עכשיו.
והמציאות היא תמיד עכשיו.
אז כשהאנרגיה הבסיסית משתנה,
זה יוצר זעזוע במערכת.
אם אתם יושבים בסירה על אגם,
ומשליכים לאגם אבנים קטנות וחמודות,
הן ייצרו במים אדוות קלות ועדינות.
אם לפתע תזרקו סלע כבד,
הכל ישתנה.
הרעש,
נתז המים,
עוצמת האדוות,
יציבות הסירה.
וכך כיום,
הכל משתנה
כי נזרק סלע אנרגטי גדול
לתוך מרחב החיים של כולנו
ועד שנכיר בכך שזה מה שקורה
ועד שנלמד לעבוד עם זה
קצת נפחד
קצת נתפלא
ולבסוף יגיע הרגע בו נרפה
ונתמסר לאנרגיה החדשה
ונאפשר לה לקחת אותנו
פנימה למסע
מסע של אומץ
מסע של אמת
מסע של שקט
מסע של אהבה
ובעוד כמה שנים
נתבונן לאחור
ונודה על כך
שיכולנו לבחור
ואיך בהתחלה זה היה כל כך מפחיד
ואיך האמת היתה משהו מטריד
ולאט לאט התרגלנו לחיים של אמת
וכבר אי אפשר אחרת
כי המים באגם
לא בוחרים את האדוות,
אחרי שנזרקת האבן
הם נותנים להן לקרות
כי כך זה בטבע
הכל בזרימה
וכך כבר אצלנו
וישנה הלימה
כי הטבע ואנחנו
לא נפרדים
הטבע ואנחנו
זה אותם החיים
חלק מאותו שלם אינסופי
בו יש את הכל
וכלום לא אישי
אנחנו עוד צורת חיים דרכה
היקום מתבונן בעצמו
עובר דרכנו
וחוזר אל תוכו
וכל שאיפתו היא
מעבר חלק בתוכנו
שלא נתנגד לחיים
שלא נתנגד לו
שלא נתנגד לעצמנו
ואם נתנגד הוא יפעיל את נורות האזהרה:
תחושה לא נעימה,
פחד,
או סתם מחלה
ובמקום להתרכז בנורה שנדלקה
עלינו לזכור
שזה רק היקום שמודיע
שאינו יכול לעבור דרכנו בחופשיות
כי חסמנו את הדרך
הזדהינו עם הגוף והאישיות
וכשנרפה
ונצא מהמסגרת
ניזכר
שזו בסך הכל תקופה
ממש
אבל ממש
מיוחדת.