לפני כשלוש שנים הוזמנתי לאחד מבתי הכלא בישראל להרצות לאסירים על אושר, חופש ושקט פנימי.
אם אתם מתפלאים, אתם לא לבד.
גם האסירים התפלאו בתחילה ולא הבינו מה הקשר של הנושא עליו הוזמנתי להרצות, למצב ולמקום בו הם נמצאים.
היות ולאחר ההרצאה הם ביקשו שאגיע שוב,
כנראה שבסיומה, הם הבינו את הקשר.
אז הנה 3 דברים שלמדתי בכלא
שכדאי להבין ולזכור:
1. חופש
חופש הוא דבר יחסי וכבר לפני אלפי שנים הבינו החכמים,
שהחופש האמיתי היחידי
הוא החופש מהמחשבות (מהמיינד או האגו אם תרצו).
זה שאתם ואני חופשיים כרגע להחליט אם לצאת החוצה להתבונן בשמיים או להזמין קפה בבית קפה,
לא אומר שאנחנו חופשיים והאסירים לא.
זה רק אומר שיש לנו חופש חיצוני מסויים שלאנשים אחרים כרגע אין.
כמו שכתבתי במאמר ׳בחירה חופשית׳,
עד שלא נמצא שקט פנימי אין לנו באמת בחירה חופשית באשר למחשבות ולרגשות שלנו ולכן אנחנו והאסירים שבכלא מבחינת החופש הפנימי במצב מאד דומה.
ולמרות החשיבות הרבה שאנחנו נותנים לחופש החיצוני ובצדק,
היעדר החופש החיצוני הוא אינו הסיבה שבני אדם סובלים.
אם זה היה נכון, כל מי שמחוץ לכלא היה מאושר,
כל מי שעשיר היה מאושר,
כל מי שבריא היה מאושר,
וכמו שאנחנו יודעים היטב,
לצערנו זה ממש לא המצב.
את הסבל אנחנו יוצרים בעצמנו, בתוכנו,
לא בכוונה ובאופן לא מודע.
ארחיב על כך בסעיף 3.
עוד דבר שהפתיע אותי בביקור שלי בכלא היה שהאסירים יכלו לבחור אם להיכנס לאולם לשמוע אותי או להישאר בחצר בחוץ.
יכולת הבחירה הזו, אגב, גרמה לכך שמרביתם בחרו מרצונם להיכנס ולשמוע ולכן גם היו פתוחים יותר להקשיב ולהבין.
מדוע זה הפתיע אותי?
כי אני לא מכיר הרבה בתי ספר שמאפשרים חופש בחירה כזה לתלמידים שלהם.
תלמידים כן? לא אסירים…
כנראה שהתלמידים בבתי הספר עשו דברים הרבה יותר נוראיים מהאסירים שפגשתי…
וכנראה שבשל כך,
המערכת הממשלתית הרבה יותר קשוחה עם התלמידים.
קשוחה עד כדי כך, שאם הם יסרבו לשבת בשקט בכיתות וללמוד מה שרוצים שהם ילמדו,
יכריחו אותם לקחת סם הרגעה שכבר הפך בינתיים לנורמטיבי כמו אקמול – ריטלין.
חופש הוא דבר יחסי
והחופש האמיתי והחשוב ביותר
הוא החופש הפנימי.
2. סליחה
דיברנו על החשיבות הרבה של הסליחה.
היות והם נמצאים בכלא בשל דברים שהם עצמם עשו, הסליחה שלהם במקרה הזה צריכה להיות מופנית בעיקר כלפי עצמם.
בשיחה איתם התברר שאחת הסיבות העיקריות שבגינן קשה לנו לסלוח לעצמנו,
היא המחשבה שגם אם נסלח לעצמנו,
אלו שנפגעו מאיתנו לעולם לא יסלחו לנו
ואם לא יסלחו לנו, אז בשביל מה שנסלח לעצמנו.
זה לפעמים נכון ולפעמים לא,
כלומר לפעמים כן יסלחו לנו ולפעמים לא.
מה שבטוח זה שיש לנו מעט מאד שליטה על אחרים
וכדאי מאד שתהיה לנו שליטה על עצמנו.
הבעיה היא, שמי שלא סולח לעצמו לא יכול לסלוח למישהו אחר (הרי הסליחה לעצמנו או למישהו אחר מגיעה מאותו המקום בתוכנו לא?!)
וכך אנו נמצאים במעגל קסמים ללא יכולת יציאה:
אני לא סולח לעצמי ולכן לא סולח לך.
מה שעוד יותר עצוב הוא שאנו כלל לא מודעים לכך שאנו נמצאים במעגל כזה.
איך נצא ממעגל שאיננו יודעים שקיים?
אנחנו בטוחים שאנחנו לא סולחים למישהו כי ״זה לא בסדר, לא צודק ולא מגיע לו שאסלח לו״,
כשלמעשה אנו לא סולחים לאחרים כי בתוך תוכנו,
עדיין לא סלחנו לעצמנו.
אנחנו לא מבינים שחופש וסליחה באים יחד.
אי אפשר לצאת לחופש מבלי לסלוח.
ובסופו של דבר לסלוח,
זה לוותר על התקווה לעבר טוב יותר.
3. קבלה
גם בכלא הפיזי,
קבלה היא המפתח אל החופש
והחופש האמיתי כמו שאמרנו קודם,
הוא תמיד וקודם כל – פנימי.
אומר זאת כך:
לעולם לא תפגשו אדם שמקבל את כל מה שקורה בחייו וסובל.
וגם להיפך.
לעולם לא תפגשו אדם שסובל ממשהו,
ומקבל את כל מה שקורה בחייו.
לקבל את זה שאתה בכלא,
זה אחד הדברים הקשים שאדם יכול להתמודד איתם
וההתנגדות למציאות שקורית עכשיו או קרתה בעבר,
היא גורם עיקרי לסבל שלנו.
זה לא סותר ואין שום בעיה עם זה שננסה לשנות את המציאות אם אפשר.
כדאי רק שנקבל שכרגע זו המציאות,
ללא קשר אם היא נעימה לנו או לא,
וכך נימנע מליצור סבל מיותר
לעצמנו ולאחרים.
קבלה היא המפתח אל החופש.
.
.
.
האמת היא, שאת שלושת הדברים האלה
הבנתי עוד לפני ביקורי בכלא.
אם לא הייתי מבין אותם,
כנראה שלא הייתי מוזמן לשם.
אבל כשנמצאים שם בתוך הכלא,
ומסתכלים לאסירים בלבן של העיניים
מבינים את הדברים האלה
עוד יותר חד וברור.
לסיכום,
אנחנו לא חייבים להיכנס לכלא
כדי להתעורר ולמצוא שקט פנימי,
אבל כן חייבים להתעורר ולמצוא שקט פנימי,
כדי לצאת מהכלא.