מקסימום זה יצליח

הפחד שלנו מלהיכשל,
מלהיפגע,
גדול פי 3 מהרצון להצליח,
כך לפי מחקרים רבים.

מה זה אומר?
זה אומר שמה שמנחה אותנו,
גם אם לעיתים באופן לא מודע,
זה הצורך לא להיפגע.
וזה מנחה אותנו הרבה יותר מהרצון להצליח.

להיפגע ממה?
להצליח במה?
בהכל.

באהבה,
כלכלית,
בבריאות,
ובמטרות ויעדים שונים החשובים לנו.

מדוע זה כך?
כנראה שנפגענו חזק וכואב מספר פעמים בעבר
וההרגשה היתה כה נוראית,
הביקורת שקיבלנו מהסביבה
ובעיקר מעצמנו,
היתה כה כואבת,
שבאופן לא מודע עשינו עם עצמנו הסכם:
לא עוד!

וזהו.
הסינדול העצמי הושלם.

עכשיו הסיכוי שניפגע פחת משמעותית,
אך גם הסיכוי לחיות,
להתפתח,
להגשים,
להצליח,
לצמוח,
לחוות,
פחתו משמעותית.

בטבע זה לא בדיוק כך.

הפרח לא היה נפתח
אם היה חושש ממה שיקרה לו.

העץ לא היה גדל
אם היה חושש שיאונה לו רע כשיהיה גדול
ויהפוך לאטרקטיבי.

אי אפשר גם לרצות להיות אחד עם החיים
וגם להציב להם תנאים.

מי אמר שאי אפשר?
החיים אמרו.
כך הם מראים לנו
אם יהיה לנו האומץ לראות זאת.

אני חושב על הדברים שהצלחתי להשיג בחיי
ומבין שזה לא היה יכול לקרות אם מה שהניע אותי היה הפחד מכאב.

אני חושב על הדברים שלא הצלחתי להשיג בחיי
ומבין שזה לא קרה בגלל הפחד מלהיפגע ולחוות כאב.

אני בטוח שכך זה גם אצלכם.

דוגמה קטנה:
בחטיבת הביניים הייתי בכיתת ספורט.
קבלו סצינה:
אני עומד כמה עשרות מטרים מול בור קפיצה לרוחק.
המורה מזניק אותי לרוץ ולקפוץ הכי רחוק שאוכל.
מתוך 100% מחשבות שודאי היו לי,
כמה אחוז מהן היו שאני יכול לנחות לא טוב ולהיפצע קשות?
כמה אחוז מחשבות היו לי שלא אצליח והכיתה תצחק עליי?
כנראה שלא הרבה, אם בכלל.

איך אני יודע?

כי אם היו לי הרבה מחשבות כאלה,
הן כבר היו הופכות לתחושה של פחד בגוף הפיזי ולא הייתי יכול לקפוץ,
ודאי לא לקפוץ היטב.

לכולנו היו רגעים רבים כאלה בחיים,
בהם מה שהניע אותנו
לא היה הפחד מלהיפגע,
אלא הרצון להצליח.

זאת אומרת שזה אפשרי לנו.

אבל מעניין לראות שזו יכולת שנחלשה עם השנים וההתבגרות שלנו.

לרוב,
ככל שאנו מתבגרים יותר,
כך נחשוש יותר להיפגע ולכאוב.
עייפנו מלכאוב.

היה פעם קואצ׳ר נחמד בתוכנית טלויזיה שהיה אומר למאומנים שלו שפחדו לעשות צעד רציני עבור ההצלחה שלהם:
״מקסימום זה יצליח. אני לא מבין ממה אתה מפחד. את הכישלון כבר השגת. הוא קיים עכשיו.״

אני זוכר זאת כי זה העיף לי את המוח.
חשבתי שזו הסתכלות חכמה מאד.

בחור יושב בבר ורואה בחורה שמאד מוצאת חן בעיניו יושבת עם חברתה.
בעולם בו אין פחד,
ודאי היה ניגש אליה ואומר לה כמה מילים מהלב, ויהיה מה שיהיה.
בפועל,
מה שיקרה לרובנו,
זה שבגלל הפחד של הפגיעה והכאב מה״לא״,
לא נעשה דבר.
ולא רק שלא נעשה דבר,
אלא נניח מלא הנחות לגביה שיחזקו את ההחלטה שלא לגשת אליה.
סיפור.
דמיוני.

אם הקואצ׳ר הזה היה שם ודאי היה אומר:
״את הלא שלך כבר קיבלת.״
היית שואל ״איך קיבלתי? עוד לא ניגשתי אליה.״
והוא היה משיב: ״אתם ביחד כרגע? אתם זוג?״
״לא״ היית משיב.
״בדיוק. אז את ה׳לא׳ כבר יש לך. אם תיגש אולי יהיה כן. מקסימום זה יצליח.״

ובעיניי כך זה לגבי הכל בחיים.

עוד סיפור ידוע שממחיש זאת היטב:
אדם נתקע בשעת לילה מאוחרת עם פנצ׳ר ברכבו בכביש מבודד.
הסוללה בטלפון נגמרה.
הוא מגלה שאין לו ג׳ק בשביל להחליף את הגלגל.
רגע לפני שהוא מתייאש הוא עולה על גבעה קטנה ומביט סביב.
לשמחתו הוא רואה בית במרחק של כמה מאות מטרים ממנו.
מיד הוא מתחיל ללכת לכיוון הבית,
מקווה מאד שיוכלו לעזור לו.
בדרך,
הוא מנהל ומדמיין את הסיטואציה העתידית שתקרה:
״אני אדפוק בדלת, והם לא ישמעו, אז אדפוק יותר ויותר חזק ואז בעל הבית יפתח לי כועס ויצעק עליי שהערתי אותו ויתפתח ריב.״
וכך, בעודו הולך לכיוון הבית הוא הופך יותר ויותר כועס ויותר ויותר מתגונן מהכאב שיופיע עם המפגש הצפוי.
ואז הוא מגיע לבית ודופק בדלת רותח מכעס.
בחור נחמד פותח לו את הדלת בחיוך,
אך ידידנו כבר מחומם עליו לגמרי ורק אומר לבחור ההמום:
״אתה יודע מה, קח את הג׳ק שלך ולך לעזאזל!״.

זהו.

עכשיו אי אפשר להתאכזב,
אי אפשר להיפגע,
כי הרסנו את זה במו ידינו.

אז מה עושים?

יש כמה גישות.
גישה אחת, הנפוצה ביותר, אומרת בוא נעבוד על האומץ שלך.
אני מבין שיש המון פחד אבל בוא תהיה אמיץ, בוא תראה מה אתה יכול להרוויח מכך.

גישה אחרת אומרת:
אומץ נדרש רק כשיש פחד,
אך מה אם אפשר להגיע למצב בוא אין פחד ואז לא נדרש אומץ?
בגישה הזו עובדים על המקור –
שחרור הפחד מהכאב,
הפחד מלהיפגע,
הפחד מלהיכשל.

כשהפחד איננו,
אין מה שיגביל אותנו.

אני תמיד מעדיף לעבוד עם עצמי ועם אחרים בעיקר על הגישה השניה.
קראתי לעבודה הזו:
״המסע אל השקט הפנימי״.

כן,
לומדים גם להיות אמיצים יותר,
אך עיקר העבודה היא להיפטר מהפחד מהכאב והפגיעה.

זה דורש להגיע לעומקים חדשים בתוכנו,
כאלה שלא הכרנו.
זה דורש להגיע למעמקי ההוויה שלנו,
מעמקי מי שאנחנו באמת
לפני הפחדים שהמיינד שלנו יצר,
כביכול כדי להגן עלינו,
אך האמת היא שהוא עושה זאת כדי להגן על עצמו בתוכנו.
מפנינו.

וכך במסע ההתעוררות
המיינד חוזר לתפקידו הטבעי
לעזור לנו לשרוד,
להתריע מפני סכנות קיצוניות.

בשאר הזמן,
הוא שקט.
מחכה לפקודות
ולא מחלק אותן.

ואז באופן טבעי
אנו עוברים ממצב של:
״זה יכול להיות כישלון כואב מאד״
ל: ״זה יכול להצליח״.

הבדל קטן אבל ענק.
הבדל משנה חיים.

נסו.
מקסימום זה יצליח.